הָרוּחַ נוֹשֶׁבֶת לְאֹרֶךְ הָרְחוֹב,

וְאוֹמְרִים לִי: “זֹאת רוּחַ הַיָּם”.

לֹא אֵדַע. יִתָּכֵן שֶׁהַיָּם קָרוֹב;

אַךְ נַפְשִׁי נִכְסֶפֶת לְ“שָׁם”.

רַק זֹאת אֵדַע: עֲשָׂרָה רְגָעִים

וְדִבּוּר שֶׁל מַה־בְּכָךְ, –

לֹא הָיָה זֶה אשֶׁר, אַף לֹא חַיִּים,

וְרַק זֹאת נַפְשִׁי לֹא תִשְׁכַּח!

וְעוֹד אֵדַע: תַּחַת שְׁמֵי גָלוּתִי

שָׁאַפְתִּי לְאֶרֶץ חַמָּה…

וְעוֹד: לֹא יוֹעִילוּ לְסוֹד בְּדִידוּתִי

לֹא שָׁמַיִם וְלֹא אֲדָמָה.

שָׁמַיִם וָשֶׁמֶשׁ, זִמְרָה וּמָחוֹל,

וְאֵין מָקוֹם לְהַנִּיחַ רֹאשִׁי…

הָרוּחַ שׁוֹרֶקֶת עַל־פְּנֵי הַחוֹל,

וָאֵדַע: זֹאת רוּחַ נַפְשִׁי.