וּבְכֵן, אֵשֵׁב עַל־יַד הַחַלּוֹן

וְאֶחֱרֹז חֲרוּזִים נָאִים,

שְׁקָרִים אֹדוֹת “הַגְשָׁמַת הַחֲלוֹם”

וְהַיֹּפִי שֶׁבַּחַיִּים,

מָה אִכְפַּת? – כִּי שֶׁקֶר בְּפִי כָּל אֶחָד,

כָּל אֶחָד יוֹדֵעַ מִזְּמָן.

מִי שֶׁיֵּשׁ לִשְׁקָרָיו חֵן מְיֻחָד,

קוֹרְאִים לוֹ בְּשֵׁם “אֳמָן”.

אֶת זֶה קָרָאתִי בְּסֵפֶר־שִׁירִים

בֶּן מֵאָה שָׁנִים וְיוֹתֵר.

הַחַיִּים אֵינָם – הַטּוּרִים נִשְׁאָרִים;

מָה עוֹד יְבַקֵּשׁ מְשׁוֹרֵר?

וְאִם יֵשׁ לִפְעָמִים שֶׁפִּתְרוֹן הַחֲלוֹם

דּוֹמֶה לְמַדַּי לַחֲלוֹם עַצְמוֹ, –

מִי יָעֵז לְהוֹדוֹת לְאוֹר הַיּוֹם,

מַה גָּדוֹל חֻרְבַּן עוֹלָמוֹ?