עַל הָרֵי־יְהוּדָה הַלַּיְלָה נָח.
הָרַכֶּבֶת זוֹחֶלֶת לְאֹרֶךְ הַנַּחַל.
מִבֵּין הַסְּלָעִים מֵצִיץ הַפַּחַד,
אַךְ צֵל הַזֵּיתִים שָׁקֵט וָרָךְ.
הַקַּטָר נוֹהֵם: עוֹד רֶגַע, עוֹד אֶחָד,
וְנֵצֵא לַמִּישׁוֹר, לְמֶרְחֲבֵי הַלַּיְלָה.
דַּרְכֵּנוּ אֵלֶיהָ – הָעִיר יְרוּשָׁלַיִם,
הַיָּפָה, הָרוֹדֶמֶת לָעַד.
עוֹמְדִים עַל־יַד תַּחֲנָה עֲזוּבָה…
עוֹד מְעַט, עוֹד מְעַט – וְנִפְתַּח הַשַּׁעַר!
מִקְּצֵה הָרָקִיעַ מִתְגַּנֵּב הַשַּׁחַר,
יָסִיר אֶת הַצָּעִיף מֵעַל־פְּנֵי אֲהוּבָהּ…
מַה טּוֹב שֶׁהִגַּעְנוּ!… וּפִתְאֹם צָפָה
בַּמִּשְׁעוֹל הַצַּר דְּמוּת־עֲנָק מְאַיֶּמֶת,
דְּמוּת אַבִּיר אַחֲרוֹן לְבָנָה וְאִלֶּמֶת:
“אַל תִּגְּשׁוּ הֲלוֹם. אַל תִּגְּעוּ בַּיָּפָה”.