זֶה שֶׁנִּשְׁאַר לִי לְעֵת זִקְנָתִי:

שָׁעָה לִפְנוֹת־עֶרֶב. אוּלַם בֵּית־קָפֶה.

שִׂיחָה מְמֻשֶּׁכֶת, וּבֶן־שִׂיחָתִי –

אֵינֶנּוּ צָעִיר וְאֵינֶנּוּ יָפֶה.

רֵיק הָאוּלָם. בִּשְׁבִיל שְׁנֵינוּ בִּלְבַד

כִּנּוֹר וּפְסַנְתֵּר מְנַגְּנִים בַּפִּנָּה.

נִגּוּן בֵּית־מַרְזֵחַ – הוּא חַי עֲדֵי־עַד,

וּמָה רַב הַיָּגוֹן בְּקוֹלוֹת־הַנְּגִינָה!

כָּל זֶה הָיָה – בֶּעָבָר, בַּדִּמְיוֹן,

בַּחֲרוּז מְשׁוֹרֵר, בְּתוֹחֶלֶת־כָּזָב…

מִבְּעַד לְחֹל שִׂיחָתֵנוּ – כְּעֵין זִכָּרוֹן:

דְּבַר־מָה הָיָה – וְהָלַךְ – וְלֹא שָׁב.

הָבָה נִשְׁתֶּה, וְאֵין צֹרֶךְ לִתְפֹּשֹ

אֶת הַצֵּל הַמַּשְׁלֶה שֶׁפָּרַח בָּאֲוִיר.

יָד נֶעְלֶמֶת תִּמְזֹג אֶל הַכּוֹס

יֵין־זִכְרוֹנוֹת – הוּא מָתוֹק וְקָרִיר.

טוֹב לָנוּ שֶׁבֶת. הָעֶרֶב כְּבָר בָּא.

בִּפְנִים – מְנוּחָה, בַּחוּץ – אוֹר־כּוֹכָב.

עוֹד יֶשְׁנָהּ מַנְגִּינָה – קְצָת חֶמְלָה – קְצָת חִבָּה…

טוֹב גַּם בָּעֶרֶב לָשֶׁבֶת יַחְדָּו.