חֶרְמֵשׁ־זָהָב בִּשְֹדֵי־הַכֶּסֶף –

עָלָה יְרֵחַ־הָאָבִיב.

לְסוֹד קוֹלוֹ, לְלַחַשׁ־קֶסֶם

בְּהַכְנָעָה לְבִּי מַקְשִׁיב.

"כָּל־כַּךְ מַהֵר הַכֹּל שָׁכַחַתְּ,

צָלְלָה נַפְשֵׁךְ בִּתְהוֹם הַחֹל,

וְרַק בַּת־צְחוֹק אַחַת נִשְׁלַחַת –

אַחַת, רָפָה – לְיוֹם־אֶתְמוֹל?"

– אָכֵן צָדַקְתָּ, נְבִיא־הַשֶּׁקֶר!

בַּלַּיְלָה מֵי־אָבִיב שָׁטְפוּ,

וְשׁוּב לְסוֹד בּוֹאָם אֵין חֵקֶר,

וְאֵין יוֹדֵעַ, לְאָן חָלְפוּ.

וְשׁוּב עַל רֶשֶׁת גַּן־הָעֶרֶב

עָלִיתָ – סֵמֶל הָאָבִיב;

וְעוֹד נִשָּׂא הַלֵּב בַּזֶּרֶם,

תּוֹעֶה וָשָׁר, לְלֹא נָתִיב…