מִמֶּרְחַקִּים, מֵעֵבֶר גְּבוּל, הַמַּיִם

בָּאִים הֲלוֹם, כְּבֵדִים וְזוֹחֲלִים.

הֶעֶצֶב רַב בְּאֵפֶר הַשָּׁמַיִם,

יָגוֹן שָׁקֵט – בְּשֶׁטֶף הַגַּלִּים.

דַּרְכָּם – לַיָּם, לְהִשְׁתַּפֵּךְ אֶל שֶׁטַח

גַּלָּיו הָאֵיתָנִים, לְהֵאָבֵד.

דַּרְכִּי אֲנִי – לְאָן?… הֵן שׁוּב עַל־יַד הַפֶּתַח,

בְּאֵין בּוֹ עֹז לִדְפֹּק, לִבִּי עוֹמֵד.

לַשָּׁוְא נַפְשִׁי עַל פִּזְמוֹנָהּ חוֹזֶרֶת:

“הַגַּל הַזֶּה עָבַר עַל־יַד בֵּיתוֹ”…

נָמוּךְ קוֹלָהּ; דְּמָמָה בִּשְׁמֵי־עוֹפֶרֶת.

שָׁכַחְתִּי אֶת הַכֹּל, וְגַם אוֹתוֹ.

קובנה