כשהשמענו לפני כשנה לראשונה את הדרישה לספרות ארץ־ישראלית מקורית במהותה, ששוב לא תהיה נצר מתוך גזע ספרות הפזורה, נתעוררה השאלה: ארץ־ישראליות זאת בספרות מהי?

רוח זאת בספרות אינה צריכה להתבטא דוקא במקום העלילה. סופר הרואה את עולמו על חוויותיו ובעיותיו של העברי הארץ־ישראלי והמשקף חזות זאת בסגנונו – סופר זה ארץ־ישראלי הוא.

סגנון ארץ־ישראלי מגובש ואחיד עוד אינו קיים. הוא נוצר כיום לעינינו מתוך תהליך טבעי, בידי סופרים צעירים, שגדלו בארץ, והמחפשים איש איש דרכו: רק סיכום של נסיונות אינדיווידואליים אלה יתן את היצירה שבהכרח תהיה קבוצית, – ספרות ארץ־ישראלית.

לעודד במכוון מאמץ גדול זה – זאת היא מטרת הסדרה הספרותית הוצאת ארץ־ישראל הצעירה (“ספרית־מאבק” – כוכב כחול).

בחרנו לספרנו הראשון בסדרה זאת, בספוריו של מידד שיף מפני שהם משקפים הווי ארץ־ישראלי מסוים, אשר כמעט כל סופרינו פסחו עליו עד כה. מתוך רומאנטיקה מופרזת, ירושת התקופה החלוצית־טבעונית שמלפני שני דורות, הלך הסופר אל הכפר, אל הקבוץ. אולם בינתים קמו בארץ העיר והכרך, וקמו בהם חיים חדשים, שהם ארץ־ישראלים לא פחות מחיי הכפר העברי: עיר עברית על אורותיה וצלליה, העיר של ברכה פולד ושל “נוער הזהב”, העיר של בתי הקפה והגימנסיות, אולמי המפלגות ומרתפי המחתרת.

*

הספורים שבספר זה מטילים אור על הווי זה, על מעשים ודמויות המוכרים לנו מחיי יום־יום, מוכרים עד כדי כך שאולי יהיה נדמה לנו פה ושם כי איש זה או מעשה זה ידועים לנו. אולי זאת ההוכחה הטובה ביותר כי אכן השגנו את מטרתנו העקרית, – ספרות של אמת.

הקורא ימצא את החמר מגוון, אם כי לא יקשה לעמוד על הקשר בין הטון הטראגי של “איזה איש אחד” ובין הסאטירה העוקצנית “אבל אשמות אנחנו”. ואם כי הספורים שנאספו כאן נכתבו בזמנים שונים ובתנאים שונים, נדמה לנו כי רוחו של המחבר אחת היא. אוהב הוא את “בני הבליעל” שלו, כואב בכאבם ומצר בצרתם. יחסו אליהם הוא כאל מלח הארץ. והוא מוכן לסלוח לכל שטויותיהם בגלל הפרפורים אשר מינה להם גורלם. ומתחת לקלפה הדקה של מיזאנתרופיה צינית תתגלה לנו חבת־האדם.

*

הוצאת ארץ ישראל הצעירה אינה הוצאה מפלגתית, ואין היא דורשת מסופריה הזדהות עם דעות העורכים, תרבותיות כפוליטיות. לעומת זאת אין היא מצדה, נוטלת אחריות לכל הדעות או המגמות המתגלמות ביצירה.

אין אנו מאמינים שאפשר ליצור תרבות בחממה של מפלגה או של אידיאולוגיה פוליטית צרה. הבוחן האמתי לתרבות הוא – כנות ההבעה והמקוריות ביצירות שהיא מסכמת.

מערכת “ספרית־מאבק”