לוגו
על דבר האהבה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

בשלשת דברים האהבה נקנית: במשיכה טבעית של הנפש, בהכרת תודה, וברגש הכבוד. ושלשתם באבות. האהבה תשים חותמת על כל היצור ובהיכל היקום כולה אומרת כבוד. וכשם שנעים להאדם לזכור רגעי אהבה כן נעים לו לזכור ברוח הדמיון את המקומות שבם יצאה האהבה לפעלה, יהיה המקום מה שהוא; גם אהל הדחוי לנפול, יעיר רגשות נשגבים כארמון מלך, אם בו יצא לאור החיים, אם שם חבלתהו אמו וילדתהו, ושם עברו ימי ילדותו היקרים בימי חלדו, וכדומה. ואם יצלח ביד האדם לראות בעיניו את המקומות הנעימים האלה אז תתקפהו חרדת קודש למראיהם ולבבו כלו אומר אהבה לכל הנמצא סביבו. מובן מאליו כי אם יהגה אהבה לדברים שאין בה רוח חיים, על אחת כמה וכמה אם ישוב לראות את הוריו, ושלשלת גדולה של זכרונות העלה לפניו אשר כל רתוק ורתוק ממנה ימלא כל בתי נפשו גיל קודש. ואף כי סבת האהבה “הכרת תודה” באה אליו רק בבואו בשני הנערות, בכל זאת יזכור גם את הרגעים מימי ילדותו, כי גם הם נקדשו באהבתו אל הוריו על ידי המשיכה הטבעית של הנפש אשר תלוהו מיום גיחו מרחם. נמצא מזה כי לענין הורים אין מקום לשכחה מיום הולדת עד היום האחרון, באשר האהבה, מתחלה אהבה טבעית ואחרי כן גם אהבת הכרת תודה, תלוהו על דרך החיים1 וכן גם כל המקומות שנקדשו באהבה הזאת, למשל עיר מולדת נס מסביה, אם הלך בהם איזה פעם לשוח עם הוריו יהיה באיזה עת שיהיה אם בימי ילדותו או נערותו, יקרים בעיניו, ובבואו לשנות בינה יזכרם באהבה ויביט עליהם בענג, כי יזכור את הרגע הנעים ההוא, וכמו כל עצי שדה וצמחי גנה יספרו לו ספורי אהבים משנות קדם. הכלל היוצא מזה, כי בכל המקומות שלא ראתם עינו, שלא צעדה שם רגל האהבה מעולם, יהיו באיזה מקום שיהיו, אם במסבי עיר מולדת או בקצוי ארץ, שאינם מעירים בלבו זכרונות נעם, שאינם מספרים לו מאומה מהעבר, אם גם יתענג בהם על הדר הטבע במאד מאד, הענג הוא רק ענג בהוה לא ענג בהעבר. במקום כזה אין עבר רק הוה.

וכל זה הוא רק לענין הורים (שאין שכחה לפני כסא כבודם מעולם על יד התמדת האהבה אלימו). אמנם לענין אוהבים ורעים יוגבלו הזכרונות יותר, כי אהבה מצד משיכה טבעית בלבד בלי כל רגש דעת והכרת תודה, בלי רגש כבוד מאיש לאיש, לא תקום ולא תהיה לעולם, ולא תצא לאור באור החיים. לענין אוהבים ורעים יתחילו הזכרונות רק מעתות הנער, עתות דעת ורגש, ואם גם שטף הזכרונות יעבור במרוצתו גבול הנער ויגע גם בזכרונות הילדות להחיותם ולהתענג עלימו, הוא רק בהוסיפו להזכרונות האלה דעתו ורגשותיו ההוים היודעים לערוך כל דבר לפי ערכו, הוא כהאדם השב על ידי נס לחיות ימי ילדותו בדעתו הנוכחי. ורק אם מקרי ימי הילדות שלחו פארות ויעשו קציר כמו נטע ויביאו פרי אהבה ונעם בימי השחרות, כי אז יזכרם האיש בהסבות אשר סבבו את תענוגיו בימים האלה. לא כן זכרונות אהבת הילדות אשר לא הביאו כל ענף פרי, אין להם על מה שיסמוכו לעמוד לעד לעולם, ומותר להם מן החלום אָין.

היוצא מזה כי אצל אהבת רעים לא נוכל להעלות הזכרונות מתהום הנשיה עד יום הולדת, ורק את המקרים מימי הילדות שעשו רושם בחי הידידות יזכור כל איש. גם אחרי אשר אצל רעים קטון מאד ערך אהבת-המשיכה הטבעית של הנפשות לעמת אהבת הכבוד והכרת תודה, לכן לא יוכלו לראות במקום הולדת סבת אהבתם, כי הסבה תשכון עמוק בבתי נפשותם פנימה ואחת היא אם נולדו בעיר אחת או לא. רבים יולדו בעיר אחת ונפשותיהם תפרדנה ולא תתלכדנה. כמו כן רבים לא ראו איש את רעהו עשרות שנים ובמצוא איש לב רעהו נאמן לפניו, במצאו אותו בתור האדם המעלה, יתנה לא אהבים עד עולם סלה. כי כל אדם יש לו מושג רם ונשגב שלם בתכלית השלימות אשר יכבדהו ויעריצהו וברוח דמיונו יחזהו. המושג הזה שונה אצל איש ואיש לפי מזגו, טבעו והתפתחות שכלו; את המושג הזה ישא כל איש בחיקו כנשוא האומן את היונק בארצת החיים; המושג הרם על כל רמים הוא אלהים, אך פה בשפל יעמול כל איש לשוא לראות את האלהים מתהלכים בתוכנו, וכאשר יראה כי באיזה איש מצא המושג הזה או גם חלק ממנו קן לו, אז יאהבתו ויכבדהו באהבתו את נפשו, כי אמנם חלק מנפשו הוא. ואת אוהבו יאהב ויכבד ככלי חמדה האוצר בקרבו את שכיות חמדתו את מושגו הנשגב.

לפי זה: לעומת שיגדל ערך המושג הנשגב הנאצר בקרה ועז יגדל גם ערך אהבתו אליו, ואם יראה בו תכנית השלמות ועצם המושג בלי מגרעת, אז יכבדהו ויאהבהו כנפשו במלא מובן המלה, אהבה כזאת עזה כמות ג"כ במלא מובן המלה, כי אחת היא אם יאבד את נפשו או את מושגו הרם אשר נפשו קשורה בו.

על היסוד הזה בנוים כל היכלי האהבה השונים בגדלם ותפארתם ובחוזק אשיותיהם, כאשר גם מושגי כל איש ואיש שונים זה מזה, וכאשר לא כל המושג כי אם חלק קטן או גדול ממנו יראה באהובו ומכובדו. לפעמים יעברו עשרות שנים טרם יצלח ביד האדם למצא את שאהבה נפשו משנים קדמוניות, את כלי החמדה האוצר בקרבו את אהובו מכבר, את מושגו הנשגב ( זיין אידעאל) ומקום הולדת איננו לא מעלה ולא מוריד לעיקר האהבה, ורק כסבה חיצונית ולא כסבה פנימית הוא להוסיף אומץ בהאהבה להוסיף אחוה ורעות אם האנשים מכירים זה את זה מכבר; אך להוציא משפט כי בלעדי מקום ההולדת לאור יצאה האהבה לא אין כל יסוד נכון.


כ“ז סיון, תרמ”ג, ראדאשקאוויץ.


  1. פה מקומי אתי להעיר כי רעיוני פראנץ מאָאר בהשודדים לשיללער המה רעיוני רוח ובהבל יסודם, וכבן סורר ומורה יערה עד היסוד היכל אהבת אבות אשר בקודש יסודתו. אך גם אותו לא נאשים מאד: הן אהבת הכרת תודה אין בלבו, יען כי אהותיו השליכוהו אחרי גום כנתר נתעב גם בעוד זך וישר פעלו, ואביו דחהו בשתי ידים, ומעט מעט הלך מדחי אל דחי עד כי נהיה לראש השודדים, וכן הלכה גם אהבת המשיכה–הטבעית הלך וחסר. וידעו כי כל איש יחפוץ לתת לפעלו צדק, ולכן חפש ומצא עלילות (או גם באמת) כי אבותיו הביאוהו עד הלום לנטות מדרכי יושר (אשר אליהם שאף גם בעמדו בראש גדודי שודדיו שומעי בקולו), וכזה נשמע קול הנחם ומוסר כליות(געוויססענסביססע) אשר לא נתן לו דמי תמיד, ואין אדם נתפס בשעת צערו אם גם יצא עתק מפיו.  ↩