העולם מלא אומללים. ואין לך אומלל שלא יימצא אומלל ממנו. בעלי המומים, החולים, והנרדפים, – כמה מאושר אדם היכול לראות, ולוא בעזרת משקפים, ולוא בעין אחת. והאומללים מכולם, החלכאים, אותם החיים תמיד על סף הרעב והמחסור, אותם שחייהם תלויים להם מנגד, ופחד הרעב, זה הגרוע מהרעב עצמו, רודף אותם תמיד.
צער, סבל, יסורים, – והאומלל המקצועי אינו מורד, אינו נוקם את יסוריו. אלה, כנראה נטלו ממנו את כשר הזעם. המתמרד, המזה ארסו, אינו האומלל ממש אלא האכול.
אותו הרואה עצמו כאילו רומה מחלקו בחיים. אותו שנוטלים ועושים ממנו לעג. אותו שאינו מגיע לדרגה שקיווה או שקיוו ממנו. מכין החקנים שלדעתו צריך היה מזמן להגיע לדרגת פרופסור, צבע שראה עצמו צייר בעל שם עולמי. אותם שהחיים לא הממו בסבלם, אלא טפטפו לתוכם טפה טפה את ארס הזעם, את הקנאה. מהם אין המכאוב נוטל את כוחם, הוא רק מרעיל את כל ישותם, עד שהם מתפרצים, ומורדים.
הימלטו מפניהם! כמוהם כנשוכי כלב שוטה: רעלם בשיניהם. אלה הם רוצחי המיליונים, העריצים, הגדולים והקטנים, בין שישובים על כס נשיאים או במשרדים מעופשים. רודנים ומיניאטורות של רודנים, אכולי ארסם של עצמם. שופכים הם את מרירותם של כל רוך, על כל נועם. מרה להם השמחה, מכאבת להם העליצות. את צערם וכאבם נוקמים הם – על אחת שבעה ושבעים. ארסם, המחלחל בכל מהותם, לא ייתם עד מותם.
ויש רק דרך אחת לעולם להיפטר מהם: אם ירו לא תירו בהם כבכלבים שוטים, עשום לאמנים. הניחו להם וישפכו את המיזאנתרופיה שבהם במוסיקה המביאה רעד אימה בשומעיה, ישפכו את המגאלומאניה בתמונות אימים סאדיסטיות. תאוותם שלא מלאה יספקו לעצמם בהזיות תעוב. או יכתבו – –
להקדמה צריך הייתי פרוזה בריאה וטובה. אני מגיע לעצם המעשה. האין טוב לי שאקוט לשון אגדה? כדרך שמספרות דודי וימיום: “פעם אחת…” לא, מוטב נוסח באנאלי יותר: עוד משחר ילדותו – נאה להתחיל כך, מה? ובכן, ספר יספרו אשר בעיר פלונית, במדינה פלונית, חי אדם שראה את עמו מקופח. נראה שאין צריך הרבה כדי למרר את חייו של אדם, אם אך מוכן זה לספוג את המרירות. נוהגים אתם לחלק את בני האדם למעמדות, – ספצימן זה שייך היה למעמד הבלתי־מרוצים. אין קשה לדעת איך התחיל הדבר: בודאי איזה פגם או סימן שניכר את האיש דנן מהסובבים אותו. וכך נטה להתבודדות, לשקול עצמו לעתים תכופות, ומכאן להערכה מוטעית ולתסביך, אחד מאותם שספרי הפסיכולוגים מלאים אותם.
אם באה בדרכו עדנה, רמס אותה ברגליו מתוך רשעות סתם, גם כלפי עצמו וגם כלפי “הם” – גוף ציבורי שנוא שכלל את האנושיות כולה. חלחל לתוכו הרעל, והוא גונזו ומאספו. בגר, וכדרך הטבע חיפש לו זיווג, ומה שהוא רוצה אין. וכי ידע מה הוא רוצה? וכשנמצא מה הדומה לנכספת, הנה היה העלם |(כבר היה עלם9 מריר למדי להשניא את עצמו, לא נעים, ובלתי אהוד. (הביטוי האחרון הוא פלאגיאריזם מהאוטוביוגראפיה של ז’אבוטינסקי). ומי תרצה להתקשר אל בריה מורעלת כזאת? וכך נדמה לו שנגדשה הסאה.
וייבז בעיניו לשלוח יד ב־נו, אותם שרשם עליהם קונטו ארוך – ויבקש להשמיד, לאבד, להשתלט על כל שנואי נפשו, להיותם נתונים בידו, לחסדו ולחמתו. נקם, נקם! על כל הבוז, הלעג והבשת, והרוק – אם ממשיים ואם מוגזמים בנפשו המעוותת.
צריך היה לאגור כוח. נקמה במידות כאותן שהוא שאף להן הצריכה כוח רב. לאגור כוח כזה יצטרך לשנים רבות – ומי יודע אם יצליח?
ויהי היום ושמועה הגיעתו על הזקן רב מג. עתיק יומין המתגורר במדבר, הרחק הרחק, והוא אשף, שריד מימי הבינה באדום. והדרך לסוכתו ארוכה ומסוכנת, דרך שבעת מדברות הצורים, בארץ תלאובות וישימון. אלא שחזקה ההחלטה בלב העלם, ויצר כליו, וישם פעמיו שמה, הרחק, המדברה.
בדרך קשה הלך, ותעה, סבל, ונלחם, ונאבק. עד הגיעו למעונו של אותו ישיש.
בא, שטח עצמו לרגליו של רב המגים, וקרא: “אתה, הבן! הוריני דרכי!” ויהי כי שאלהו הישיש לחפצו, הגיד לו העלם כל אשר עם לבו: כי מררוהו האנשים גם מרר, וכי יחפוץ להינקם, וכי כוח אין עמו, וכי בא לבקש דעת על מנת שיחזק ויעצם, עד ימלא את זממו.
אמר לו רב מג לאותו רובה: “נערי, גדולה השאלה אשר שאלת. אכן, לא בשמים היא, ויכול תוכל ללמוד את תורתי. אפס כי שנים רבות תילמד. ואתה, אם עד תכליתה לא תלמדנה, לא תשלם”.
“אתך אשב – קרא העלם – עד שלמו ימי תלמודי”.
והיה העלם מתאבק בעפר רגלי הישיש ושותה ממי חכמתו.
ועברה שנה, ועוד שנה, ועוד שנה שבע שנים.
“העוד לא שלמתי?” שאל העלם.
“עזה תאוותך לנקמה?” שאל הישיש.
“בוערת היא בי” השיב העלם.
“לא שלמת עדיין”. השיב רב מג.
ועברו עוד שנים, שנים רבות. קומת העלם שחה, ושערו הכסיף.
“העוד לא שלמתי?” שאל התלמיד.
“עזה תאוותך לנקמה?” שאל מורהו.
“חפוץ אחפוץ להינקם”. ענה התלמיד.
“לא שלמת עדיין”. השיב מורהו.
ועבור עוד שנים, רבות מספור.
“העוד לא שלמתי?” שאל התלמיד.
“התחפוץ להינקם?” שאלה המורה.
“לא, מרי. – השיב התלמיד. – לא אחפוץ עוד”.
“הנה עתה שלמת”.