כל יום אתמול, וגם היום, הייתי מעוצבן. מפני שהרוח היתה מצויה בעיר. אתמול היה עצר. והכל היו מצווים להשאר ספונים בבתים. סכנה היתה גם להתקרב לחלונות, כי החיילים היו יורים אל כל אדם שהראה פניו. ואפילו הראו את כוונתם במפורש כשירו והמיתו אדם אחד בשוחחו עם שכן מעבר לגדר.
אבל אני לא יכלתי להשאר בבית. לא אכפת היה לי לסכן את חיי ובלבד שלא אוותר עם הרהורי. זה היה נורא להמצא רדוף מחשבה כי הנה הרוח מצויה בעיר. הייתי מוכרח לצאת ולעבור ברחובות הריקים עד לאיזה מקום בו אוכל להמצא בחברה שתסיח את דעתי. הבריות חשבו כי מתימר אני להיות אמיץ לב, אבל זה לא היה נכון. חפש חפשתי מסתר מהרוח. ונראה שלא הסתכנתי כל עיקר, כי בראות החיילים אותי מהלך ברחובות חשבו שיש לי זכות לכך, ומשלא ידעו מה לעשות, הפנו את ראשיהם כאלו לא הרגישו בי בכלל.
שלשום הייתי כאחד האדם. ואז קופץ מישהו ומוסר לי פריסת שלום מהרוח. היא בעיר. מכרי כבר יודעים כולם כי אינני רוצה לשמוע עליה, ובכן נראה שבן חיל זה ניסה להתחכם. מוכרח הייתי לגשת לאיזה מקום וללגום כוסית ערק.
אותו ערב גייסתי את שולמית לארוח לי לחברה בבית קפה. היא נאה ביותר, וכשאין אישה מצוי בקרבת מקום ומתהלל הריני חש נוחיות רבה בחברתה. אותו ערב לא יכלתי לחוש כל נוחיות, אלא שהיא טפשה מכדי שתחוש בכך. פתאום הרגשתי משף קר מדרום, ולבי הפסיק לדפוק. שולמית הציצה בי ואמרה: “מה קרה? פניך כאלו ראית איזו רוח”. הערתה לא בידחתני כל עיקר, ואמרתי: “לא. עדיין לא. אבל יכול אני לנחש בדיוק רב כי הרוח אינה רחוקה מכאן”.
כעבור רגע ראיתי, מזוית עיני השמאלית, את הרוח מתקרבת, עטויה בלבוש אדום כיין. אני מניח שהחוורתי מאד, כי שולמית אמרה: “אולי רוצה אתה בסיגרה או משהו, ואולי אביא אותך לביתך?” לא יכלתי גם למחות נגד ההצעה המשפילה, אף על פי שכרגיל מקבל אני הצעות כאלה, בתקוה כי תשוב אלי רוחי עד צאתנו מהטאכסי. אלא שלא יכלתי לומר דבר. לא יכלתי גם לפתוח את פי. כל כך אחוז בעתה הייתי.
ואז ראית את הרוח מזוית עיני השנית, וידעתי כי עברה מאחרי ואו שלא הרגישה בי או שלא היה בה רצון להטרידני. אבל הייתי מוכרח לגמוע ערק. בפנים חשתי ריקנות ובחוץ רטיבות וקור. כמו בשעה שתוקף אותך קבס.
לאחר כמה שניות הצלחתי להפנות את ראשי קמעא וראיתי את הרוח בתוך חבורה נכנסת לבית סמוך. קמתי והלכתי לחפש את רות. יש בה בינה יותר מאשר ברוב הגברות שאני מכיר, והיא בלונדינית. אולי זאת הסבה שבפעם הקודמת כשבאה הרוח בדרכי, ואני הייתי סמוך על כתפה של רות, עברה הרוח למדרכת השניה.
אבל את רות לא יכלתי למצא. בקשתי את המלצרים בכמה מקומות להודיע לה שאני מחפשה ונכנסתי לבית הקפה. מודע אחד ראני ואמר: “אם תחכה כמה דקות יבוא הנה שותפי הלילה, ונוכל לדון יחד בעסק”. לא זכרתי מה העסק. לקחתי ספרון שמנמן מעל מדף ופתחתיו. זה היה תנ"כ. מעולם לא היה טעמו כה תפל. הזמנתי עוד ערק. המלצר אמר לי כי שמורה אתו חפיסה של סיגריות מהחביבות עלי, והגפרורים הבוערים כליל. ישבתי והעליתי עשן. (את חטאי יסלח לי האל, אותו ערב ערב־שבת היה) וקראתי בשיר השירים. במקרה פתחתי את הספר שם, אבל הספר התאים לי אותו זמן, מפני שערב שבת היה.
פתאום ידעתי כי מיד בהציתי את הגפרור האחרון תבוא הרוח. רציתי לקום וללכת, אף על פי שידעתי כי אין מפלט ממנה. אותו מודע ראני מנסה להתגנב ולצאת, עצרני ואמר: “לא. אל תלך. הוא יהיה פה בעוד כמה דקות. אם רוצה אתה, אלך ואחפשנו”. ויצא. המקום היה כמעט עזוב מאנשים.
ואז ראיתי את הדף רועד לפני. נשאתי את עיני וראיתי את הרוח בפתח. רציתי שתטרידני. רציתי שתגש ותאמר: “ערב טוב. חשבתי שתהיה פה. מה שלומך?” מפני שידעתי כיצד לטרדנה, אלא שמעולם לא באה לידי הזדמנות, כי תמיד עלתה ובאה עלי בלי שאתכונן לה. לגמתי עוד לגימה וחשתי עצמי מוכן.
ואז זנק לבי כעכבר. הרוח היתה מדברת אלי, והיא לצדי, לוטשת עינים לתוך עיני. לא יכלתי לדבר בנימוס, כי זאת הדרך היחידה לדבר כשאתה מבועת, ולא יכלתי לטרד את הרוח.
למחרת, כלומר אתמול, הייתי מעוצבן כולי; וגם היום כך. חש אני כי עוד הרוח בעיר, ועלי לכתוב את כל זה כדי להניח לעצמי מהרהורי. הרי זה כאילו שובר את הקסם כששמים אותיות שחורות על ניר לבן. אבל דומני כי לא יהיה כל מועיל בזה. אפשר שתעלה ותבוא כאן בכל רגע, ויודע אני כי אהיה מבועת ולא אוכל להשתמש בכל קסם נגדה. את כל קסמי הופכת היא לעצמה.
שאלתי את רמוני מה דעתו על הענין, והוא אמר כי הדרך היחידה לטרד את הרוח היא לשאתה לאשה. חושש אני כי סוף סוף אצטרך לעשות זאת ביום מן הימים. כמה זה נורא!