הוא פחד מאד מפני ביקורה. אבל כשבאה עבר פחדו.
היא ישבה על הספה והרכיבה ברך על ברך. היו לה רגלים נאות ומצודדות. הוא ישב על כסא מולה, אלא ששמלתה היתה קצרה ביותר, והוא עבר וישב מן הצד.
היא היתה עצבנית, והוא היה שקט. קולו היה חרישי ועוגב. קולה היה נפסק בדברה, והיתה צריכה לנקות את גרונה מפעם לפעם. צחוקה היה מעושה. הוא לא צחק בכלל.
“מדוע אתה חושש מפני?” – שאלה.
“אינני חושש”, שיקר, ועבר לשבת לידה.
היא אחזה באצבעותיו בקלות.
אז קם ועבר אל הדלת, וכיבה את האור.
* * *
שערה היה מפוזר על הכר. הוא הסיט את ראשו ממנה.
“יקירי”, לחשה. היה זה המשך למלים המקוטעות שהשמיעה כמה דקות לפני כן.
הוא היה מנומנם. “מ”. אמר.
“מדוע אתה מתחמק מפני?”
עתה התעורר כליל. אבל לא ענה.
“התשא אותי לאשה?”
הוא הציץ לתוך האפלה, ושתק. היא חזרה על שאלתה.
“לא”, אמר. היא תפשה בסדין, ולחצתו אל פיה.
“מדוע?”
“האם זה חשוב?”
לא. זה לא היה חשוב. אבל היא בכתה ביבבות קטועות, ושאלה כמה פעמים: “מדוע? מדוע?”
הוא לא ענה. קם, והתלבש.
“השעה מאוחרת”, אמר.
“תן לי את לבני,” אמרה.
כשהעלה אור ראה כי פניה תפוחים מדמעות. אבל כבר הפסיקה לדמוע.
* * *
יצאו, היו מהלכים בשתיקה.
כשעמד להיפרד ממנה אמרה פתאם:
"רק דבר אחד הבטח לי: “שלא תשא אשה לפני שאנשא אני. לפחות חכה כמה חדשים”.