בתשובה על מכתבך – – הואל־נא להכנס למשרדינו, חדר מס. – –, ביום – –, בשעה – –, לשם ראיון עם מר ממות".
הגשתי בקשה למשרה. זאת היתה התגובה.
בעשר וחצי בדיוק (דייקנות!) עמדתי ושאלתי לבלר לבוש בהידור – האמרתי “בהדור”? “מדוהן” יתאים לו יותר – שאלתי אותו יצור להיכן עלי לפנות כדי שאוכל לראות את מר ממות, לפי הזמנה.
מר ממות יצא לקראתי. “אנא. הכנס, מר – א… מה השם?” הוא היה כולו מחמדים. כנראה שמשהו התקלקל בדאר בין־המחלקתי. הוא לא ציפה לי, אבל ניסה לישר את ההדורים. בלשון ונימוס של סוכן־נוסע מושלם הסביר לי כי מחלקתו היא מעין מחלקה ליחסים עם הצבור. “עבודתנו היא לתת ללקוחות מיד ספוק יתר”. הוא נראה מאומן יפה במקצועו, כי בלי ספק הניח מיד את דעתי. אלא שלא ראיתי בדיוק משום מה נחשבתי מועמד מתאים לאותה מחלקה.
גם בזאת היה גלוי לב. אבל בצורה מצודדת. ראשית, מחלקתו מתאימה ביותר לסרב לבקשות כשלי מבלי שהמבקשים ייעלבו מהסרוב. האמת היא כי עסקיהם בענף זה מגיעים עתה לשיא. ושנית, האם הזכרתי הכשרים מיוחדים בבקשתי? אה! זהו, זה! ובכן, הרי יכול אני, מכיון שעומדים אנו בענין זה, לעבור מבחן פראקטי קצר. מה? האם ראיתי את האדון (אל נא תפנה את פניך אליו עתה. האדון היושב…) המחכה בחוץ? בודאי תלונה בידו. ובכן, מה דעתי? – עלי לשבת אל שולחנו של אחד הלבלרים ולשמוע את תלונתו של אותו אדון.
כל זה נדמה לי שעשוע נעים. אלא שצורתו של אותו אדון לא נעמה לי ביותר. היה לו פיזול קל ושלהבת של שער אדמדם־חום.
ומלבד זאת היה כבן ארבעים. ועיניו היו מצבע קוניאק מדיציני, ומה שגרוע יותר, היה אותו תיק עור. עלה באפי ריח עורך דין.
מר ממות אמר: “אם תביא אותו אדון לכך שישמע אותך בסבלנות, לא יותר, שים לב, התקבלת”.
כעבור חצי שעה נמצאתי בחדרו, מנוצח. “צר לי, אדוני. זה היה באמת נאה מצדך לתת לי הזדמנות, וכן הלאה, אבל לצערי הרב נכשלתי”.
“אנא, אנא, איש צעיר. אל תרבה להצטער. אין זה נורא. אבל כיצד? משום מה חושב אתה שנכשלת?”
“א – כלומר, אדוני, כלומר, אדוני, עד כמה שנסיתי לא הצלחתי להביא אותו אדון שישמע לי בכלל, גם בלי סבלנות”.
“יורק להבות, מה?”
“לא אדוני. האיש חרש”.