כשהודיעה לי מודעתי כי אפשר לסדר לי מקום במסבה הנערכת לכבוד מפורסם פלוני, חשתי כי עלי להכון לאחד המאורעות העתידים להצטיין בהיסטוריא של מידד.
ובאמת, באותה מסבה ראיתי לעיני, חי וקיים, את השמן והסלת, תורה וגדולה אפפוני במקום צר, כשמעט לא הכיל את כל השמות הרמים. משום כסיפותא השתדלתי להצניע עצמי ככל האפשר; ובכלל, מה לי הקטן ביניהם? אבל בעיני ובאוזני בלעתי כל תנועה וכל הגה. אלי שבשמים! משורר פלוני – אליל נעורי; סופר זה –
המעצב את רוחנו לדורות! תהלוכה כזאת לעיני. לא רק איכות אלא גם כמות. ואני משתאה אליהם ואין חושי שבעים.
כל זה בעת הסעודה והנאומים. משנתלקטו המסובים, אחרי הטכסים, לקבוצות, עקבתי אחרי שנים מהם, שעמדו יחד ליד אחד החלונות. רציתי מאד לשמוע מה מדברים בינם לבין עצמם ענקי הרוח. קרבתי אליהם כמטחוי אזן לשמוע את מלי הפז העתידות להשתבץ כאבני חן במסכת זכרונותי. שניהם היו משוררים, מגדולי המודרניים. חביבים היו עלי בגלל נעם כתיבתם, התעלותם לעולם הגבוה מאתנו כל כך עד כי לפעמים אין אנו, אנשי החולין, מסוגלים לעקוב אחר כוונתם.
הקשבתי ושמעתי את השיחה הבאה:
“אידיוט…כנראה שנהנה לשמוע את קול עצמו”.
“היין לא רע. אבל מה הקמצנות הזאת?”
“לי קרה אסון. התחתונים הסתבכו, והכאיבו כל חלקה טובה”.
“ראיתיך מפרפר כדג ביבשה”.
“למרבית הצרה ישבה לידי אותה מכשפה זקנה – –, ולא יכלתי לעשות כלום”.
“אה, מילא! אנו מגיעים לגמר, הרי צריך לעשות פעם טובה גם לנאד זה”.