כשהיה בן שבע הכין מכתב על מנת שיימצא “אחרי כן”. בין השאר ביקש שיקברוהו מעומד, שיגנו על פניו מהחול, ושיהיו פניו מופנים מזרחה. אמונה היתה בו בכוחם של רוחות השמים. פחד גדול פחד מהמות – עד לזוועה ולחלומות בעותים.
בן שלש־עשרה הכין מכתב ובו פרט את הסבות להתאבדותו: שעמום אפס תקוה. בודד וביישן היה ותלוש מסביבתו – והכיר בכך.
כשהיה בן שש־עשרה כתב פתק: “עשיתי זאת להכעיס”. היה בזה גלוי לב רב, אבל לא אמת. שהרי לא עשה זאת. את הסבות האמתיות לכתיבת הפתק לא גילה.
בן עשרים כתב מכתבים לבקש את סליחת אותם שחש כלפיהם חובה. לא באר אלא במלים מעורפלות את המתיחות שהתפקקה עם החלטתו. אולי ידע מראש שכל הענין ייגמר בלא כלום.
בן עשרים ושלש כתב: “את כתבי וכל שאר רכושי (היו לו כמה לירות) אני משאיר ל – (שם נערה) לעשות בהם כרצונה. מי יודע, אולי תתפכח פעם, ותדע מה לעשות בהם”.
* * *
אבל גם זה אינו נכון. כי את הרשימה דלעיל מצאו בעזבונו.