אַט מְצַלְצֵל פַּעֲמוֹן־הָעַרְבִּית.
חֶרֶשׁ עוֹנֶה לוֹ בַּיַּעַר הַהֵד:
תַּחַת הָאֹרֶן רֹאשׁוֹ מְנַדְנֵד
פֶּרַח־הַפַּעֲמוֹנִית.
כְּחוֹל־הָעֵינַיִם, נוּגֶה וְחוֹלֵם,
הוּא לֹא יָזוּז בִּשְׁרַב־צָהֲרַיִם;
הוּא מִתְעוֹרֵר עִם רוּחוֹת בֵּין־עַרְבָּיִם
עֵת מְצַלְצֵל פַּעֲמוֹן־הָעַרְבִּית.
עוֹד לוֹהֲטִים עַנְנֵי־מַעֲרָב,
אַךְ בַּחֹרְשָׁה צְלִיל־הַכֶּסֶף עוֹבֵר:
תַּם יוֹם־הַקַּיִץ… עֵת לְזַמֵּר
שִׁיר אַגָּדַת־הָעַרְבִּית.
קוֹל־פַּעֲמוֹן אֶת הַלַּיְלָה מַכְנִיס.
אֶת הַשָּׁלוֹם לֹא יַפְרִיעַ אָדָם.
חַג לוֹ לַיַּעַר, – וְטֶרֶם נִרְדַּם
הוּא מְזַמֵּר אֶת שִׁירַת־הָעַרְבִּית.
מוסקבה, תרפ"ג.