הַיּוֹם הַשֶּׁמֶשׁ כֹּה צְנוּעָה, –

רַק בִּגְנֵבָה תָצִיץ;

מַחֲרִישׁ הַיַּעַר, אֵין תְּנוּעָה;

נִרְדַּם כָּל צִיץ,

נִכְלָם כָּל פֶּרַח וְעָצֵב,

נִשְׁקַע בְּהִרְהוּרָיו…

וְעַל־כָּרְחוֹ חוֹזֵר הַלֵּב

אֶל יִסּוּרָיו.

מֵאָז הַבֹּקֶר עַל הַיְקוּם

יָרַד וִילוֹן

שֶׁל עֲיֵפוּת וְשִׁעֲמוּם,

כֹּה דַק וְכֹה עָגוּם…

וּמַשֶּׁהוּ הַלֵּב לוֹחֵץ:

אֵין עוֹד תְּשׁוּבָה,

לְכָל יְמֵי־הַחַג יֵשׁ קֵץ, –

הוּא מְמַשְׁמֵשׁ וּבָא…

מוסקבה, תרפ"ג.