הֶמְיָה עֲגוּמָה וְדַקָּה
בֵּין חוּטֵי־טֵלֶגְרַף הוֹמָה.
הוֹי, הַיּוֹם הַדֶּרֶךְ כֹּה אֲרֻכָּה
וְהַתֵּבֵל כֹּה שׁוֹמֵמָה!
הִתְכַּסּוּ הַשָּׁמַיִם עָבִים,
וְלֹא זֹהַר וְלֹא חֶדְוָה.
בְּמוֹרַד־הַגִּבְעָה הִתְעַצְּבוּ עֲשָׂבִים,
כְּסוּת־אָבָק עֲלֵיהֶם שָׁכְבָה.
הָאֹפֶק כֻּלּוֹ עֲרָפֶל.
הוּא רוֹעֵד, רוֹמֵז, מְהַבְהֵב..
וְהוֹמֶה, וְהוֹמֶה שִׁעֲמוּם־בַּרְזֶל
אֶת נִגּוּנוֹ הֶעָצֵב.
לִקְרַאת־מִי יָצָאתִי הַיּוֹם?
אֵין עוֹבֵר בַּדֶּרֶךְ, אֵין שָׁב…
וַאֲנִי קוֹטֶפֶת פֶּרַח אָדֹם
וּשְׁפָתַי לוֹחֲשׁוֹת: לַשָּׁוְא.
מוסקבה, תרפ"ד.