קָשֶׁה לִחְיוֹת בְּעוֹלָמִי –

עוֹלָם אַחֵר אֵינִי יוֹדַעַת.

הַיּוֹם בָּהִיר, וְתַם יוֹמִי

עִם מוֹת הַשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת.

מָה אֲיַחֵל מִשְּׁחוֹר הַלֵּיל?

גַּם חֲלוֹמוֹת גֹּוְעִים עִם שַׁחַר…

וּפֶרַח קָט יָקָר לַלֵּב

מִכָּל רִקְמַת דִּמְיוֹן נִשְׁכַּחַת.

לא שָׁם, מֵעֵבֶר גְּבוּל הַיּוֹם,

אֶמְצָא פִּתְרוֹן חִידַת הַנֶּפֶשׁ;

פֹּה בְּחֶבְלֵי הַכִּלָּיוֹן

פְּנִינַת אֱמֶת צְפוּנָה בָרֶפֶשׁ.

דַרְכִּי סְלוּלָה בַּאֲבַק חֻלִּין,

וְשֶׁמֶשׁ־עַד עָלַי זוֹרַחַת.

לֹא אֶמָּלֵט מִכְּאֵב וָפַחַד,

וְלֹא אֶבְגוֹד בְּגוֹרָלִי.

מוסקבה, תרפ"ג.