הַמֵּיתָרִים שָׁרִים, קוֹבְלִים…
לִבִּי, מָה אַתָּה חָפֵץ?
יָשָׁן הַפִּזְמוֹן: הַפְּרָחִים נוֹבְלִים,
הַיָּמִים יָעוּפוּ כַּחֵץ.
הָאִילָן הוּא יָרוֹק, עַל כָּל בַּד וָבַד
מְהַבְהֶבֶת שַׁלְהֶבֶת הַנֵּר.
עוֹד מְעַט – וַחֲלוֹם־יַלְדוּת נֶחְמָד –
עם עֲשַׁן־הַנֵּרוֹת יִתְפַּזֵּר.
וְהַלֵּב טוֹעֵן: הַאִם הוּא אָשֵׁם
כִּי קוֹבְלִים הַמֵּיתָרִים,
כִּי לְסֵתֶר חֶפְצוֹ אֵין תַּכְלִית, אֵין שֵׁם,
כִּי חַיִּים גַּם הַקְּבָרִים?
עַל קֶבֶר אִמִּי, עַל קֶבֶר יַלְדוּת
הַשֶׁלֶג יִמַּס עִם אָבִיב.
וְהֵם אוֹמְרִים – גַּם אֲנִי אָמוּת…
מַה בְּכָךְ, אִילָנִי הֶחָבִיב?
מוסקבה, תרפ"ג.