“כָּךְ אָמַר לְבָבִי, וְאַחַר נֶאֱנָח”…

אֵי־מִזֶּה נִכְנְסוּ הַדְּבָרִים אֶל נַפְשִׁי.

כָּל הַיּוֹם הִיא נִשְׁמַעַת לְקוֹל־חֲרִישִׁי

הַלּוֹחֵשׁ בְּלִי־הֶרֶף עַל דָּבָר שֶׁנִּשְׁכָּח.

מִי יוֹדֵעַ לְמָה אַנְחַת־לְבָבִי?

לְפִרְחֵי־תַאֲוָה שֶׁל לֵילוֹת־הַזָּהָב

לְמִשְׁמֶרֶת־הָאשֶׁר שֶׁל לֵב נֶאֱהָב,

לַחֲלַל־הָרָקִיעַ בְּאֵין כּוֹכָבִי?…

יֵש לִי פְּנַאי לְהַקְשִׁיב… יוֹם הַחֹרֶף לָבָן,

עַד שָׁמַיִם עוֹלִים עַמּוּדֵי־הֶעָשָׁן,

גַּם בַּחוּץ גַּם בַּחֶדֶר רַבָּה הַדְּמָמָה…

כֵּן, לִבִּי מְרַחֵשׁ וְלוֹחֵשׁ לִי דְבַר־מָה…

בְּקִפְאוֹן הַשָּׁמַיִם נָמוֹג הֶעָשָׁן,

עוֹד פַּעַם נִסְתַּלֵּק הַדָּבָר הַיָּשָׁן,

וְנִשְׁאַר רַק הֵדוֹ בַּחֲרוּז הַנִּמְשָׁךְ:

“כָּךְ אָמַר לְבָבִי, וְאַחַר נֶאֱנָח”…

מוסקבה, תרפ"ד.