את ציטה אשת אליהו ברלין הכרתי מראשית עליתה אל הארץ בשנת 1907.

בית ברלין, מתחילה ביפו ואחר כך בתל־אביב, שימש עשרות שנים בית ועד לעסקני הישוב, לראשי תל־אביב, לאינטליגנציה ולנוער.

כאחד מראשוני העובדים בגימנסיה “הרצליה” במשך 11 שנה (משנת תר“ע עד תרפ”א) הייתי מבקר לעתים קרובות בבית אליהו ברלין, שהיה אז הגזבר וחבר הועד המפקח של הגימנסיה, ותמיד הייתי מוצא שם אורחים ועולים חדשים.

בראש השולחן היתה יושבת הגב' ברלין, היפה והרעננה, מכבדת את האורחים בתה, בפירות ובמגדנות, ולעתים גם בארוחה קלה, ובאותו זמן מקשבת לשיחות על בעיות הישוב הארצישראלי, ומפעם לפעם משמיעה הערות קצרות לנושא השיחות.

לגב' ברלין לא היו סגולות של עסקנות צבורית, אך היא ידעה להוקיר את העסקנים הפעילים, והשתדלה להקל בהרבה על העבודה הצבורית של בעלה.

זכורה לי הגב' ברלין בעצם ימי פריחתה, בתקופת זהרה ועשרה, בעת שלבעלה היה רכוש גדול בצאריצין שברוסיה ונכסים בעלי ערך רב בארץ. ידעתיה גם בתקופת מלחמת־העמים הראשונה, בשעת הגירושים ההמוניים מן הארץ והגירושים החלקיים מתל־אביב. ראיתיה אף בזמן שבעלה גורש בשנת 1915 בפקודת המפקד הצבאי ג’מאל פחה אל מחוץ לתל־אביב.

ביקרתי לעתים תכופות בביתה של משפחת ברלין באותם הימים הקשים, והגב' ברלין לא התאוננה בשום פעם על מצבה הפרטי. להפך: תמיד השתדלה להרגיע את באי ביתה, לעודדם בתקוה שהימים הרעים יעברו במהרה. והנה באחד הימים, בניסן תרע"ז, יצאה הפקודה הדחופה מאת הדיקטאטור הצבאי ג’מאל פחה על גירוש כללי מתל־אביב במשך 48 שעה. גם משפחת ברלין היתה בין גולי תל־אביב ועברה לראשון־לציון לישיבה ארעית בדירה מצומצמת.

הגימנסיה “הרצליה” התפזרה במושבות יהודה ושומרון, והמרכז היה בזכרון יעקב ובנותיה. ואני עשיתי את ירחי הקיץ תרע"ז ברחובות, ופעמים בשבוע הייתי הולך ברגל מרחובות לראשון־לציון וחזרה. ולרגל עניני הגימנסיה הייתי מבקר בתמידות את בית ברלין בראשון.

אף הדירה הצרה קיבלה צורה נאה, והגב' ברלין כמנהגה היתה מקבלת את מבקרי ביתה בנועם וברוך ולא הראתה שום סימני עצבנות, כאילו לא בא כל שנוי לרעה במצב הכללי ובחייה הפרטיים. בשקט ובענווה היתה שואלת אותי על שלום גולי תל־אביב, על המורים והתלמידים של הגימנסיה ועל כל מה שמתרחש בעולמנו.

עייף ויגע מחום היום, רצוץ ושבור מעקת המצב החמור הייתי נכנס לבית ברלין ומיד מגישה לי הגב' ברלין כוס תה עם סוכר (דברים יקרי־המציאות בארצנו בימי המלחמה). “כמים קרים לנפש עיפה” היתה אז כוס־התה המתוקה, והייתי יוצא מבית ברלין בכוחות מחוסנים.

עברה תקופת המלחמה על כל מוראיה, גולי תל־אביב שבו לעירם ולמעונותיהם, ובית ברלין נפתח שוב לרווחה לסופרים, מורים, אמנים ועסקנים.

בעקב המלחמה הממושכת נחרב כל רכושו העצום בצאריצין, וגם נכסיו בארץ סבלו הרבה מפגעי המלחמה. המעבר הקשה השפיע במידה ניכרת על מצב בריאותה של הגב' ברלין, ואף־על־פי כן הראתה אומץ־לב וגבורה נפשית, הסתגלה לאט־לאט אל מצבה החדש והשלימה עם המציאות המרה.

מאורעות־הדמים של שנות תרצ“ו–תרצ”ח החלישו את לבה הכואב, ומפעם לפעם הותקפה בהתקפות חמורות אשר פגעו באופן קשה בבריאותה, והיא נפלה למשכב מבלי לקום עוד.

עם מותה של הגב' ציטה ברלין, הלכה מאתנו אחת מן החלוצות הנעלות של העליה השניה, אשר חיתה בתוכנו 32 שנה ועזרה לבעלה בכל פעולותיו הצבוריות.

שמה הטוב ישאר חרות בלב כל מכריה.