מתוך “דבר”, 5.2.1954
פנים הרבה למיתוס הגדול של המשיחיות והגאולה – מתקופת הבית-השני ועד ימינו. כל דור ולבושו למיתוס זה, למן התפיסה הקטסטרופאלית של הגאולה שתחילתה בחזיונות הנביאים והמשכה באגדות התלמוד ומשמעותה – התרחשות שמחוץ לגדר הטבע והשכל האנושי ומושגיו. לפיה עומדת בין העולם הקיים לבין מעמד הגאולה התקופה הקרויה “יום ה'”, נוראת-הוד ואימת פורענות ותמורות בקוסמוס, בטבע ובחי כרוכים בה. והרי החיזיון שאינו בגדר האנושי; “דור שכולו חייב או דור שכולו זכאי” והאפוקליפסוֹת העוסקות בגילוי נסתרות הקץ לאור להבות “המלחמה האחרונה” ותמוטט התולדות.
שונים לחלוטין הציורים העזים של מיתוס הגאולה בקבלה – ובייחוד לאחר גירוש ספרד ושחיטות ת“ח ות”ט אשר הגלות משקפת בהם כאספקלריא לגלות השכינה ולעולם הפגום, החשוך וה“שבור” המשווע לתיקון, לחזרה למקור ראשון, לתקופה מלפני החטא הקדמון, התיקון יבוא לא בדרך של תמוטה עולמית, כי אם בהזדככות היחיד (“ומשיכספו כל ישראל רב תבוא הגאולה”), בהעלאת הניצוצות של הקדוּשה הפזורים בעולם הטומאה (וכל עוד פזורים ישראל בנכר ניצוצות הקדושה פזורים עמם) – ואז תחזור המציאות היהודית והאנושית לקדמותה, אך על דרגה גבוהה יותר, ושוב לא יהיו מצוות ואיסורים. קדושה ועירויה, טומאה וטהרה, אין המשיח מביא את הגאולה, הוא מסמלה. כל פרט הוא דרג בסולם העתיד.
ובמאה הי"ט, על סף הזמן החדש, שוב מופיע המיתוס הקדום והוא כרוך בהתקדמות האנושות ובקידום האדם, עד לניסיונות לזווג את רעיונות המהפכה הצרפתית עם רעיונות המשיחיות, ועד למשה הס וקארל מארכס.
כחומה בצורה בין התפיסה האפוקליפטית של מיתוס הגאולה לבין תפיסתה האבולוציונית, ניצב עמוד-החכמה הגדול, הרמב“ם, גם בנקודה זו. בתקופה רבת-תמורות וניסיונות, עינויים ותקוות בתולדות ישראל (צלאח-א-דין מגרש את גייסות הצלב מארץ-ישראל ומתיר את שיבתם של ישראל אליה), מקים הרמב”ם בנין מושלם לחידוש מלכות ישראל, כולל עבודת המקדש וחידוש הסנהדרין המיועד להקדים את הגאולה – ואת בניין ההלכה הענקי שלו הוא מסיים בהלכה על המשיח, ובה הדברים הנפלאים בפשטותם שפתיחתם בחיוב האמונה במשיח:
"המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נידחי ישראל… וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר הנביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבנו, שהרי התורה העידה עליו, שנאמר “ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך, ושב וקיבצך מכל העמים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה. אם יהיה נדחך בקצה השמים, גם משם יקבצך ה' אלהיך”.
מה הם סימני-ההיכר בדמותו של המשיח לפי תפיסתו של אדיר-השכל והאמונה, אשר גם בעלי נפש כהאר"י והבעל-שמטוב כרעו ברך לפני עילאותו? הרי לשונו:
“אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם, או מחייה מתים וכיוצא בדברים אלו. אין הדבר כך. ואל יעלה על הלב שבימות המשיח בטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שום חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג. וזה שנאמר בישעיהו: “וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ” משל וחידה. עניין הדבר, שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו”ם המושלים כזאב וכנמר… ויהורו כולם לדת האמת. ולא יגזלו ולא ישחיתו… כן כל כיוצא באלו הדברים הכתובים בעניין המשיח הם משלים".
אין תימה, בתפיסה של הוגה, אשר הפשיט את כל סימני ההגשמה המוחשיים ממושג האלוהות (ומיגר אמונות תפלות ומעשי-כישוף ולחשים וקמעות), אך ראה, מה עזים, מה נועזים, הדברים הבאים על טיב הגאולה:
“אמרו חכמים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד… ויש מן החכמים האומרים, שקודם ביאת המשיח יבוא אליהו – כל אלו הדברים סתומין הן אצל הנביאים. גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים. ולפיכך יש מחלוקת בדברים אלו. ועל כל פנים אין סידור הוויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת, ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות ולא יאריך במדרשות האמורים בעניינים אלו וכיוצא בהן ולא ישימן עיקר, שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה. וכן לא יחשב הקצין. אמרו חכמים: תפח רוחם של מחשבי הקיצים. אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר כמו שביארנו”.
ימות המשיח – מה משאת נפשם? שררה, תענוגות? לא באלה האידיאל של מאור היהדות. זו לשונו:
“לא נתאוו החכמים והנביאים לימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שירדו בעכו”ם ולא כדי שישנאו אותם העמים: ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה ובחכמה ולא יהיה להם נוגש ומבטל". אכן, דעת וחירות זו משאת-הנפש, זו ועוד:
“ובאותו זמן לא יהיה שם רעב ולא מלחמה; ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכו'”.
לפני שבע מאות שנה נוצקו מטבעות-זהב אלה אשר יד הזמן לא תשיגן לעד.
ואף-על-פי-כן חלפו דורות – ויינה של המשיחיות היה כיין המשכר, המפצה בעד עלבונות ויסורים והסעיר את הנפש ועורר סגפנות מצד אחד ופריצת גדרים מצד אחר – צפייה לנס ודחיקת קץ. לא השלימה הנפש המרודה של העם עם מושגיו הנאצלים והמזוקקים של המורה, עד שהבשילו התנאים והיא, ערגת המשיחיות, היתה לתביעה עצמית ומשמעותה ארצית מאוד מאוד – תביעת מולדת. מיתוס הגאולה ירד עלי אדמות. וסימני ההיכר שלו ראה אותם בעינו הבהירה רבנו משה בן מימון: הקץ לשעבוד מלכויות, קיבוץ גלויות, עולם בלא רעב ומלחמה, קנאה ותחרות. עולם של חירות שאור הדעת והאמת ואחוות כל נברא בצלם זורח עליו.