עִם דִּמְדּוּמֵי הַחַמָּה / חיים נחמן ביאליק

עִם דִּמְדּוּמֵי הַחַמָּה אֶל-הַחַלּוֹן נָא-גשִׁי

וְעָלַי הִתְרַפָּקִי,

לִפְתִי הֵיטֵב צַוָּארִי, שִׂימִי רֹאשֵׁךְ עַל-רֹאשִׁי –

וְכֹה עִמִּי תִדְבָּקִי.

וּמְחֻשָּׁקִים וּדְבֵקִים, אֶל-הַזֹּהַר הַנּוֹרָא

דּוּמָם נִשָּׂא עֵינֵינוּ;

וְשִׁלַּחְנוּ לַחָפְשִׁי עַל-פְּנֵי יַמֵּי הָאוֹרָה

כָּל-הִרְהוּרֵי לִבֵּנוּ.

וְהִתְנַשְּׂאוּ לַמָּרוֹם בִּיעָף שׁוֹקֵק כַּיּוֹנִים,

וּבַמֶּרְחָק יַפְלִיגוּ, יֹאבֵדוּ;

וְעַל-פְּנֵי רֻכְסֵי אַרְגָּמָן, אִיֵּי-זֹהַר אַדְמוֹנִים,

בִּיעָף דּוּמָם יֵרֵדוּ.

הֵם הָאִיִּים הָרְחוֹקִים, הָעוֹלָמוֹת הַגְּבֹהִים

זוּ בַחֲלוֹמוֹת רְאִינוּם;

שֶׁעָשׂוּנוּ לְגֵרִים תַּחַת כָּל-הַשָּׁמָיִם,

וְחַיֵּינוּ – לְגֵיהִנֹּם.

הֵמָּה אִיֵּי-הַזָּהָב זוּ צָמֵאנוּ אֲלֵיהֶם

כְּאֶל אֶרֶץ מוֹלֶדֶת;

שֶׁכָּל-כּוֹכְבֵי הַלַּיִל רָמְזוּ לָנוּ עֲלֵיהֶם

בְּאוֹר קֶרֶן רוֹעֶדֶת.

וַעֲלֵיהֶם נִשְׁאַרְנוּ בְּלִי-רֵעַ וְעָמִית

כִּשְׁנֵי פְרָחִים בַּצִּיָּה;

כִּשְׁנֵי אֹבְדִים הַמְבַקְשִׁים אֲבֵדָה עוֹלָמִית

עַל-פְּנֵי אֶרֶץ נָכְרִיָּה.

תמוז, תרס"ב.