כָּל הַלַּיְלָה דִּבְּרוּ הַחַמָּנִיּוֹת לַשֶּׁמֶשׁ

לֹא הֶחְלִיפוּ אוֹתָן זִקִּיּוֹת אֶת לְשׁוֹנָן.

רַק סְפִינַת הַפַּח – לִבִּי – נִטְרְפָה

כּוֹרַעַת תַּחַת פָּנָסֶיהָ. כָּבָה הַנָּמֵל, כָּבָה

הַמִּגְדַּלּוֹר וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי. הֵיכָן וַיְהִי

אוֹר? שִׁגָּעוֹן לְצַפּוֹת שֶׁיִּזְרַח לְמַעֲנִי.

יִתָּכֵן שֶׁהָיָה יוֹם הַתּוֹעוֹת, כִּי טוֹעָה

אַחֶרֶת שֶׁעָבְרָה, הֵאִירָה אֶת תֵּבַת הַגְּנֵבוֹת

טוֹעֶנֶת בְּחַשְׁמַל מְהֻסָּס אֶת שֶׁלִּי.

וְכָךְ נִפְצַע לְמַעֲנִי בַּשֵּׁנִית

יוֹם רִאשׁוֹן.