מעולם רחוק ומעם רחוק באה אלינו, והתאקלמה בנוף שלנו ובחיי החברה שלנו בתל־אביב. הרבה רוח טובה הביאה עמה, אהבת חופש ומרחב. היא מן תופעות־הלוואי המעניינות של שיבת ציון החדשה, שלא רק בנים רחוקים שבו אלינו כי־אם נצטרפו אל מחננו גם מבני עמים אחרים, שמפעל התחיה והארץ רבת־השמש שלנו קסמו להם.

את כשרון־הציור שלה גילה הצייר הנודע גורבטוב, מאסכולת הצייר הרוסי המהולל רפין. בדרך מקרה, בזמן התארחותו בביתה ברוסיה, גילה שהיא מחוננת בכמה וכמה סגולות ציוריות.

לאחר כמה פקפוקים והיסוסים, התחילה הגב' וולף מנסה את כחה בציור תמונות־הנוף שלה, שהצטיינו בתפיסה דקה ובגישה ציורית עדינה.

הזמן הראשון לעליתה לארץ עבר עליה ללא התרשמות מן הטבע ומן הנוף הארצישראליים, והיא גם לא ניסתה להחזיק בידה את המכחול ולהעלות על הבד את הגות לבה. אבל אלה היו חבלי התאקלמות בארץ חדשה.

אך כעבור שנים מועטות התאקלמה בת הצפון בארץ ובנוף המזרח, והתחילה רואה אותם בעינים אחרות, בציוריה השיגה הישגים חשובים, ואף גילתה עצמיות מקורית.

הציירת רכשה לה סולם צבעים בהירים המקסימים את העין. בכל תמונותיה – הנוף, הטבע, הדומם והקומפוזיציה, מתגלה אופיה המיוחד של הציירת המבורכת בהסתכלות חדה ועמוקה, ברוח טובה ובכנות הבעה.

בתערוכתה הראשונה, שבה הציגה 24 תמונות צבעי־שמן, התבלטו במיוחד 6 תמונות־נוף של נהר הירקון וסביבתו: “יום גשם”, “חמסין”, “לפני הסערה”, “הירקון בבוקר” ועוד. כל תמונה היא פואימה־בצבעים. גוונים רוננים, אפקים רחבים. לא רק רואים את הנוף, אלא גם נושמים ומריחים אותו.

תמונותיה של מרת וולף אינן זקוקות לשום פירוש, הן דוברות בעצמן בלשון הצבעים, והן מעידות על חפושים מתמידים ועל האבקות האמנית בכיבוש החומר.

הציירת א. וולף, שתרמה תרומה ניכרת לציור הנוף הארצישראלי, הריהי לנו כגמול־מעט לתרומה האמנותית הגדולה שעם ישראל בארצות פזוריו – ורוסיה בתוכן – תרם לעמים ולנופים אחרים.