לוגו
על "יבגני אוניגין" ותרגומו לעברית
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

א

האמנם יהיה בכך משום עבירה על “לא תחמוד” אם נפליג מתוך קנאה ונראה בעיני הדמיון את מצבה של ספרותנו בעוד דור אחד, נגיד, — ספרות עתיקה ומחודשת רעננות גדולה במדינה עברית, חרוצת־כפים ומבורכת תבונה, ספרות שאפקי העתיד המרהיבים אינם מונעים ממנה את הכושר לחשבון־נפש בנוגע לעבר, ובין השאר תחול על היוצרים באותו דור איזו רוח אצילה שבהודיה לכל העמים והתרבויות שהשפיעו השפעה טובה (וההשפעה הרעה “תשכח” ותמחה מלוח לבנו), במדה זו או אחרת, על כל הסופרים העברים בגלוּיות השונות, — ובלי להדבר מראש, ובלי כל טנדנציה ממללת גבוהה ועושה נמוכות, — יקום כל פעם משורר או מספר ויריק ללשוננו יצירה אחת או שתי יצירות, הרקה מפליאה, הרקה שבנס, שבה במדה שיהא בה משום הגדלת יצירתנו והאדרתה, יהיה בה משום מעשה־רב, למשל ולמופת גדול, לאותו עם ולאותה ספרות, שמהם היוצר והיצירה המקורית; ואני חוזר ומדגיש, שכונתי היא לתרגומים שלא מתוך הדחיפות הידועות לנו, אלא גם מתוך התעוררות מיוחדת לשלם תודה של שלשלת דורות, מין הבעת החדוה ללא קץ על גורל אדירים שמנה לנו שר האומה ושר היצירה, על מסבות ותנאים, שאפילו היו אכזריים, לא השכיחו מאתנו את לשוננו, ונתנו לנו סמים, מדעת ושלא מדעת, להצעיד עד הנה צעד אחרי צעד את הספרות העברית, בדרך של כל מיני גלגולים; גורל ראוי לקנאה יהיה זה שינתן בידי משוררים וסופרים בישראל בעוד דור אחד, נגיד; אכן, מעין רז ראשון להאמור לעיל הנני רואה בתרגום העברי למופת ולהוד של “יבגני אוניגין” מאת א. פושקין, על ידי א. שלונסקי; כי היכן איש־חשבונות מובהק, שיחקור וידרוש ויקבע־כמו עד מה הגיע כוח השפעתה של הספרות הרוסית על גדולי יוצרינו העברים מן החשובים ביותר, על מספרים ומשוררים, על הוגי־דעות ועל מבקרים? ואם יש דבר כמו הכרת־תודה ספרותית, ודאי שאנו חיבים בה.


ב

לא רק לגבי רוסיה עצמה, אלא אם נמדוד בקנה־מדה עולמי, הרי א. פושקין משורר פנומנלי הוא, יוצר של שירים ופואימות שמקוריותם מובהקת, שתכנם וצביונם הרוחני מיוחד, שאמנותם טבועה בחותם של אישיות מזהירה; הוא המסד של השירה הרוסית הלירית הגדולה, ואעפ“י שעברו למעלה ממאה שנים ממותו הטרגי, — לא נמר טעמם במאום ולא נס ליחם אפילו במעט, ואפשר לומר עליו, שגם היום — הוא בין הטפחות של השירה הזאת; אכן, אמרה יפה ונכונה מאד היא זו שנמסרה בשם ח. נ. ביאליק: כשנשאל בימי המלחמה הקודמת: “מי הוא לדעתו המשורר המודרני הגדול ביותר ברוסיה?” — “אלכסנדר פושקין” — היתה התשובה; רק ל”ח שנים חי האיש, אבל הספיק לקנות לעצמו, נוסף על סגולות של צעירוּת גאונית, גם תכונות של זקן מנוּסה וחכם, של אדם שהוא מיושב בדעתו ובעל בינה רחבה; הוא היה מצד אחד — קיצוני ביחידוּתו, ומצד שני — כללי, לאומי ועממי, שוב עד לקיצוניות; מטבעו ואפיו הער, התוסס תמיד — היה בו משהו ממהפכנות מתמדת, מרוחו של מרד שאינו פוסק; אבל בכל שורה מיצירותיו אתה מוצא את דאגתו למסורת של עמו וארצו, לאוצרות הקימים בעולם כולו; הוא עול־ימים, אבל הוא בעל־עוֹל, שאין רבים כמותו; הוא חובק עולמות, כרוֹז לרוחה של אירופה, בארצו ה“מפגרת”, והוא ראש וראשון לפטריוטים, לגאים על מולדתו וכל אשר בה; וספק גדול הוא אם אפשר למנות בעולם חצי מנין של משוררים גדולים, שישוו לא. פושקין במזיגה מוצלחה זו שאנו מוצאים ביצירתו, מזיגת יחידות המשורר עם עממיותו; מאה פעם ופעם חזר המבקר הרוסי הגדול ו. בילינסקי לנתוח סגולתו זו של א. פושקין בשירתו, והעלה את דברי בקרתו בתחום זה למדרגה של תורה חשובה, הראויה גם היא להערכה מיוחדת; וכשמדברים בא. פושקין — מי לא יעלה את “יבגני אוניגין” שלו על ראש ההערכות? מחקרים ומסות רבים ושונים נכתבו בהרבה לשונות על “רומן בחרוזים” מקורי זה, אבל ספק גדול אם הצליח מי שהוא לתפוס את חוט השדרה של כל היצירה הזאת כמו שהצליח הדבר בידי פ. מ. דוסטויבסקי כפי שנתגלה בהרצאתו המפורסמת שנשא ביום זכרון לכבוד המשורר.


ג

סקרנות היא אצלנו: הירגיש גם הקורא העברי, שאינו יודע רוסית, כי תרגומו של “יבגני אוניגין” על־ידי א. שלונסקי אינו רק שלם ומבריק בעבריותו, לא רק דוהר בצהלה טובה כמו על גלגלים חזקים ומשוכים, אלא שיש בו אתמוספירה מיוחדת זו, שהיא של רוסיה בלבד ורק של א. פושקין? אכן, מי ששומע רוסית ומי שזכה לחיות את ההרמוניה המופלאה של שיר זה במקורו, מי שנהנה מבוקר ימיו מחריפות־המוח של החכם הרוסי הזה, מי שהתעלס על ההומור הקל, והרציני גם יחד של היצירה הזאת, איש זה — אם יקרא את “יבגני אוניגין” בעברית, — יעמוד בנקל על הפלא של תרגום זה ויוכח בפשטות, כי כאן תרגום שההבדל בינו לבין המקור אינו אלא זה שהטבע קובע; הבדל, נגיד, שיתכן ביצירה אחת שאותו סופר יכתבנה בשתי לשונות, שהוא שולט בהן שליטה שוה; וכאן נביא רק את הקדשת פושקין לאחיו, מפתיחת הספר, שבה נתנת דעתו המדויקת של המשורר על הרומן־בחרוזים שלו, והיא גם דוגמה טובה, אחת מרבות, ממלאכת המחשבת, של המתרגם א. שלונסקי:

לֹא קְהַל גֵּאִים בַּדֵּחַ בָּאתִי,

אָהַבְתִּי קֶשֶׁב הָרֵעוּת,

לוּא אַךְ יָכֹלְתִּי וְנָתַתִּי

אֶת מִנְחָתִי לְךָ כַּיָאוּת,

כִּיקַר הַנֶּפֶשׁ הַנִּשְׂגֶּבֶת,

הֲרַת קְדֻשָּׁה שֶׁלַּחֲלוֹם,

דִּבְרֵי שִׁירָה זַכָּה, נִלְבֶּבֶת,

פַּשְׁטוּת וְהִרְהוּרֵי מָרוֹם;

יְהִי נָא כֵן! בְּיָד נִלְהֶבֶת,

קַבֵּל נָא שְׁלַל פִּרְקֵי שִׁירָה,

גַּם שׂוֹחֲקָה גַּם נֶעֱגמֶת,

עֲמָמִיָּה אַף מְרוֹמֶמֶת,

בַּת מַזְמוּטַי הַנִּמְהָרָה,

אָזְלַת־שֵׁנָה, קַלּוּת רוֹנֶנֶת,

שָׁנִים שֶׁל בֹּסֶר וּקְמִילָה,

עִיּוּן הַדַּעַת הַצּוֹנֶנְת,

חֶשְׁבּוֹן שֶׁל נֶפֶשׁ אֲבֵלָה.

איזה ברק במקור, ואיזו גרציה בתרגום!