א

מחזור ראשון בספר זה — “חדשי מלחמה” (עם ציון התאריך: “סוף 1941”) — כולל חמשה שירים, שכולם חיורים; חסר בהם כוח היוצר של ב. פסטרנק, אפילו זה התגלה אצלו בשיר חלש; והן לא יתכן שלא ראה בעיניו את המלחמה שכל רוסיה אכולה ממנה; והלא הוא גם יהודי, — והדעת נותנת שחושיו מושחזים במיוחד להרגשת קרב־האיתנים המתחולל והולך; ומדוע זה ולמה זה פגומה שירתו של גדול־משכמו־ומעלה בנגעה בנושא זה? סוד הוא ולא נדעהו, חידה היא ולא נבין לטעמה; האם לא הוכחה נוספת היא, כי שירה טובה אינה “תוצאה”, מתמידה ובטוחה, ממזיגת כשרון עם רגש? יש, כנראה, אלמנט שלישי, שאין יודעים מהו ומה כנויו, ובהעדרו נשארים הכשרון והרגש — כמו נפרדים כל אחד לעצמו, ואין שירה נוצרת מהם, אפילו אצל גדולים ומנוסים בה; כל פתרון אחר — גם אם יהיה נראה מחוכם ונועז, יהיה למעשה, רק ההפך מזה ומזה.

ב

מחזור אחרון בספר (המצוין בתאריך: “ראשית שנת 1941”) כולל עשרה שירים, שעיקרם תאורי טבע; ושוב עומד לנגדנו במלוא שעור קומתו ב. פסטרנק, שקבע בתוכנו צפית־תמיד לדבריו ולא הכזיבה אף פעם כמעט; כבודת הסמלים רבה מאד גם כאן, כמו בשיריו הקודמים, אבל במקום להוליך אותה על פני מים רבים שסופם אשד, הנופל במורד חתוך בקו ישר (כדי להרבות רסיסים מנופצים ומוארים בצבעי־הקשת) הוא מביאה עכשיו כל הזמן גלים־גלים ההולכים באפיק ממש, והוא עצמו כמו רוכב על דבשות הגלים ועל הכבודה; עדין מצוי אצלו משהו מן התבוננות־בעצמו וההנאה מעצמו למראה בנין שיריו, אלא שקהתה כבר היהירות־להכעיס, שהיתה מתלוה לטעמם; שלות־בטחון נוהרת עכשיו בבין השיטין; כי עושה היא בטריטוריה שלו, נבדלת ועצמאית, שאין צורך לכבשה עוד, וגם אין מערערים עליה; ודוקא עכשיו גבר רצון טבעי לספח את נחלת־עולמו בשירו לעולם־השיר הגדול, — והוא שמח לכך וספוקו עמוק מזה; אכן, הקשיו הרחוקים מפתיעים גם עכשיו, אבל אינם “מכים” עוד, אלא “מלטפים” אותנו בתמהון, אם אפשר לומר כך; החכמה שבדמיונו, זו שהיתה מתגלה קודם בדמות שכלתנות, מופיעה עכשיו בחינת קרן־אור של שכל; עם מקרא שירים אלה אין ספק בידינו: — שמש־צהרים גדולה עומדת מעל יצירתו של ב. פסטרנק! והלא כל עצם מהותה של שירה זאת — צעירות־תמיד, שחר־יום כל היום; כי נקודת־הכובד אצל פסטרנק — היא איזו שובבות דוקא; ועל־כן היתה סקרנות רבה מאד: מה טעם יהיה לתכונה זאת בבוא עת בגרות, בהגיע גיל־העמידה? והנה־הנה אנו רואים זאת: — יש שובבות מבוגרת, יש צעירות סולידית! האיש מיושב ורוחו רעננה, מאבירה כנף; ממש כמאמרו בבית אחד משיריו:

כְחֵשֶׁק חָם וּגְבוּל לוֹ אַיִן —

מֶרְחָב כַּפְרִי יְשַׁר־קַוִּים.

זְהוֹרִית שֶׁל יַעַר בַּשּׁוּלַיִם,

פַּרְעוֹת שֵׂיבָה לְרֹאשׁ עָבִים.

(תרגם נ. א.)