זה היה אדם, אדם תזמורת ומנצח פרוע, המנצח על עצמו, בכשרון רב האפיקים.

אמן־סהרורי שצעד ברוממות־נפש על גבהי כרכובים של מגרדי שחקי הרוח: שירה, ספור, זכרונות, מדע, בקורת ובלשנות. בדבריו היה תמיד מן היופי של משא אל קהל שומע. רואה אני אותו לא רק כמקהלה וכמנצח אלא גם כקהל טוב. אותו קהל המוכשר להתפעל עד כדי התדובבות הפנים. והוא הפלא הגדול שבאנדרי בילי: הוא השולט בהררי הדעת, הדגול בחכמה ובינה, בדברים נגלים וטמירין, אדם אשר התרועע רעות ותיקה עם הפיסיקה והמתמטיקה ואשר גמא עמים וארצות — הוא היה מאד מסוגל להתפעלות והשתוממות לכל קו של חדוש באדם ובאמנות. —

אכן, מטבעו היה איש הכורה במכרות, הצולל במעמקים, ודולה פנינים וגם צדפי־צבעונין שהפכם לאבן השירה ולאבן החכמים. ועם התמימות הזאת, עם היצר הכביר אל השעשוע שברוח, אל הברק החיצון של מעשה ומחשבה, אל העניבה והסכה שבלבושם — היה גם איש הפילוסופיה הקפדנית והמחמירה, המערטלת ובודקת כליות וקרבות גם יחד.

מאנשי האשכולות היה אנדרי בילי. היה איש האשכולות הצומחים מכספית הרוח. מעמקי ים בסערה: נחשולי איל עם קצף, תרתי משמע. היתה בו ההתלהבות המתמזגת עם היסוד של סטטיות שבהתלהבות ובאמנות גדולה. אש בכל יסודותיו ובכח מוגבר: חשמל. אש הממיסה והמקפיאה גם יחד. האין בזה משום עצב שבמסתורין?

ושוב: הוא פילוסוף, המשתמש, מתוך טבע הפילוסופיה, בקבע ובדוגמה, נצרב ממנה ונמשך אל המסתר: האנתרופוסופיה. והרי משורר, מרצה, בן פרופיסור למתמטיקה נולד להיות פרופיסור, נוטל כשיל וכילפות ונעשה פועל בבנין ארמון האנטרופוסופים מיסודו של רודולף שטיינר בדורנך, שעל יד בזל. הייתי בדורנך זו ובארמונה וראיתיו כראות מקלט של נזירים נעלים. ולאחר־כך קראתי גם את ספרו של א. בילי על דורנך וחוט של מיסיונריות שחול בדבריו הרעיוניים, מין נהרה שבאמונה מפי אפיקורוס par excellence.

בדרך של כבוד, כבוד אדם וכבוד אמן, השתיך ותמך במהפכה הרוסית, כי השנאה לרקבון, הערגונות לשנויים בכח יוצר — היו ממהותו הנפשית והמחשבתית. יש לו חוברת צנומה, רשמי מסע בימי המהפכה הסוערים ברוסיה, בגרמניה וארצות גובלות אחרות ובחוברת זו אין כמותו רואה, במשמע של “וימש חושך”, את הרקבון שביושן, שבריאקציה. והטנדנציוזיות שבחוברת כמעט שאינה פוגמת. ובספר רב כמות “על פרשת שני דורות”, שנתפרסם בהוצאה סוביטית הוא מוצא לעומת הרקבון גם את הברק הגדול שבעבר וביושן. ודרך־אגב: ספר זה, שלפי עדותו נכתב במשך חדשים, כמה מעלות טובות בו, שקשה למצוא דוגמתן: זכרון גאוני, מעשה פספס למופת, תאורים מקוטעים, הארה צדדית כאלו, הערכות ופולמוס ואין לך כל ספק שבספר זה נשתקפו השקפה אמנותית ורוחנית של שני דורות טעונים מאורעות חשובים מאד. בספר זה נתן הר־הגעש, לבתו, הקף הלוע, מורא הסביבה והודה.

כהמשך וכחלק בלתי נפרד מספר זה, הייתי מצרף גם את מאמריו הגדולים “זכרונות ע בלוק” שנדפסו בירחונו “התקופה” שהופיע בהיותו בברלין. שמעתי לועגים על סוף הכותרת של ספר זה “… על בלוק”, בשעה שעיקר הדברים נכתבו על עצמו. קטני השגה, לא הבינו שבאילן גדול כא. בלוק תלה בילי את עצמו ואת כל החיים הספרותיים שבאותו דור ושווי המשקל לא הופרע חלילה: ספר כתוב בכשרון, גדוש ענין ספרותי ואנושי.

ספרי הבלשנות של א. בילי הם שלא בגדר הרגיל: לא חטטנות, אלא מין הפלגה במים אדירים במשוטי עינים מעמיקות ראות. כמו תזמורת סימפונית של מלים, אותיות, משפטים, — והוא מנצח עליה כנגרף בזרם יה כביר.

פרוע מאד היה בילי בכתיבתו, ללא הבדל נושא וצורה, כי כל מטענו החויתי־הרוחני היה אצלו, כנראה, בדמות תלי אגוזים כהרים, משנגע באגוז־הר אחד התחילה רעידת עולמות: נשלבה פיסיקה בשירה, מתמטיקה בנגינה (והוא גם ידע לנגן!), עבר בעתיד, מהפכה בשמרנות, ידידות־אהבה בשנאה וחמה.

מעשה מרכבה היתה הספרות שלו, מרכבת אש רתומה בחכמה, דעת, יקר־רוח וכשרון אדיר.