לעשרות הם יוצאים עתה מבתי־הספר התיכוניים שלנו, עוזבים את ספסל־הלמודים ויוצאים – אל החיים. בכל יום ויום מביאה הכרוניקה ידיעות קצרות על החגיגות האינטימיות ההן, שזכוּרות עוד גם לנו מספסל למודנו, ונוסף להן מספר של שמות – 20, 30, 40 – ובהם כבר גם הבוגרים בעלי־השמות החדשים־החדישים: היגאלים והכרמליות; הגאולות והגדעונים – הוֹ, הוֹ, גם הם כבר בגרו, גם הם יוצאים כבר אל החיים, אל חיינו.

והלב הומה כל־כך – הומה ומהסס למראה הפירות הללו, פרי־הבכורים שלנו, שעם כל שנה ושנה הוא מתרבה והולך, מתרבה והולך.

כן ירבה!

והמורים וההורים ובאי־כוח הציבור עומדים ונושאים את מדברותיהם לפניהם, משיאים להם עצות – הה, כמה עצות! – ומטילים עליהם תפקידים – הה, כמה תפקידים! – והם יושבים כפופי־ראש ומורכני־מבט ושומעים ואינם שומעים ודומים כמסתכלים אך ברגליהם.

הו, מאין להם הרגלים הללו ומאין הקומה הזאת? והבטחון הזה בארשת־הפנים, מאין בא להם?

והלא בנינו שלנו הם, בניהם של עולים־גולים, ילדי עיירות נגועות־פגועות־שכולות – ואיככה לבשו בִן־דור־אחד עוז כזה, ביטוי “גויי” כזה, שהוא זר כמעט ונכרי לנו, חניכי החדר, ובלתי־מובן כמעט לנו?

בשם “צַבָּר” מכנים אותם. ו“קול המון כקול שדי” – והשם קולע יפה אל מטרתו.

“צבר” – כן, פרי פשוט קצת, מחוסר־תרבות קצת, ומכוסה־קוצים הרבה, ומחוספס – ואוי לך אם תפגע בו; אם תגע בו אפילו מגע כל־שהוא! לתוך נשמתך יכנס בקוציו הדוקרנים, ואתה תכווה מקליפתו…

ואולם אם אל מתחת לקליפה תחדור; ואם בזהירות, מעשה ג’נטלמן, תקלוף את ה“חיצוניות” – והנה פרי נאה וטוב ומתוק לחך – פרי־הלולים, שאין ליבוש בו כלל ועיקר. צמח כבד־אונים ועמוק־השרשים, שומר נטיעות רכות ומחסה ומעוז מפני כל חיות רעות – – כ“צבר” הזה, שמתקינים ממנו משוכות וגדרות לשמור על הפרדסים בשפלה ובשרון.

לנאום נאומים אמנם אין הם יודעים, את “הפוליטיקה” אין הם תופסים כראוי ל“בוגרים”; ובצירוף של ה“קטנות” ההכרחיות שלנו אין הם מבחינים כראוי – אבל לגדולות כי יידרשו, יש הבטחון שיקומו על רגליהם ויעשו ויפעלו.

[תרצ"ד]