לשרה רבינוביץ, בת י“ד, שנהרגה בשעת טיול בליל כ' ניסן תרצ”ד בסביבת ים־המלח. מוּבא בקובץ־חיבוריה, שהוציאו הוריה לזכרהת במלאות שנה למותה.
אחת הנפשות, נפש קטנה, שישבה אי־שם קרוב־רחוק לפניך, יום יום, שעה־שעה, ותלתה עיניה בך, בתנועותיך, בארשת־הפנים, בנעימת־הדיבור, וספגה לתוכה, אם מעט ואם הרבה, מאשר הִילַכתָ על ראשה, הטפת, לימדת. נפש אחת, עולם שלם; הסגר – ומי יחדור? ומי אנוש – ואם גם מורה, ואם גם עשרים בשנים אתה מהלך אתם ומתערב בתוכם – ויבין, וידע מה הוֹיָה בנפשות הללו? ואתה עבד נרצע לעצמך ולעצמיותך ולעולמך, וכאן עולמות שלמים, סתומים, והם סוגרים על התוך, תוכם; ואתה, הה, מכרסם אולי כל ימיך אך את הקליפה בלבד. אנוש מה ידע. ופתאום ואתה זוכה גם לחשיפה כלשהי, להתפענחות מעטה – הלא היא ראש־הסיפוקים אשר למורה ומחנך, ואתה קרוב, ואתה רואה, כי רוחשים אימון לך, כי משהו משלך נזרע ונקלט. במורד של הר, אגב טיול, יכול לבוא עליך המאורע הרב הזה, בשעה שידך נשלבת באקראי לתוך יד זו, השלוחה אליך להאחז שלא ליפול, ואתה מרגיש אז את הלומות־הנפש, את קירבת־המגע; או בשעת שמחה או תוגה, או לפרקים, בין הטורים של אותם החיבורים, היצירות הקטנות, שנמסרים לך שבוע־שבוע. שורה טובה אחת, ניב נאמן אחד – ושכרך גדול; שילומים לכל ההתלבטות והיסורים אשר ללימוד ולחינוך, תפקיד־האביונים בעולם.
אבל ראה: הנה נתרוקן אותו מקום שעל הספסל למוּלך, התמונה נקרעה מתוך המסגרת, והעולם חשך בעדך. הנפש לוקחה ונסתלקה. והמקום שעל הספסל ריק. ויחד עם שאר הנפשות הכּואבות שבאותו חלל החדר, שנתרוקן, אתה עומד תוהה למראה התוגה האלמנטרית שלפני המאורע האלמנטרי. הלמות־ברק היא בשדה־המרחבים של התום והתמימות. צער־העולם הראשון הוא, הפוקד את הלבבות הקטנים, והם עומדים מורדי־ראש ומורדי־עפעף לפני השאלה…
*
היא היתה תלמידתי. למול פָנַי במרחק ישבה. קלטה את צחוקי ואת כעסי כמו כולם. אבל היא היתה מן השתקניות, מן הצנועות. בתוך הכנור הזה בעל עשרות המיתרים, הכִּתָּה, היתה היא נימה נעלמת, כבושה, ולא ידעתי לראשונה היאך פורטים על נימה זו. אבל לאט־לאט נתגלתה. לא בדברים שבעל־פה, אלא באלה שבכתב – בחיבוריה. פה ושם, בין השורות ובתוכן, הלם איזה מיתר טוב; הרחמנות האמיתית. ולא אותם הרחמים, מצות־אנשים־מלומדה, שכל ילד רגיל להגישם מאכל לגדולים, למורה. לא. היה כאן, כנראה, משהו מן השורש – והה, מי יודע, גם משהו מן הנבואה היה כאן. אפשר שהוא, הנעלם, זה שהפיל אותה מן ההר, המָוֶת, שָכַן והציץ כבר מאז, בהעלם, בלא־יודעים, מעבר לכל ההכּרוֹת, מאחוריה? מי יודע? כל שיקרא את השורות האחרונות, שכתבה על אודות עץ־האפרסק שבגינתם, יחוש אולי את הדופק הנעלם הזה: “כך חי העץ את חייו כחמש שנים… בדקו את השרשים ומצאו, כי חפושית קטנה… חנקה את צואר העץ… אומלל העץ הזה!… עתה, כשיוצאת אני לגנה, הנני מלאה צער ויגון על העץ הנפלא אשר אבד ואיננו עוד”.
את השורות האלה קראתי לפני תלמידַי־חבריה ביום שקשרנו מספד עליה. אבל קולי נחנק בי: הוֹי, העץ הנָפוּל… הפרח הנקטף…