זה לי כ' שנים ויותר, שאני מסתופף בצל קורתו וקורת משפחתו. גם מורי ורבי היה בבית־המדרש למורים בירושלים. וזכורים לי רגעים יקרים הרבה בחיים, שדמותו נלווית אליהם. בימי שמש חורף ביפי־נופה של ירושלים יוצאים היינו לא אחת בשבתות ומהלכים ברגל אל מרומי הזיתים והצופים, הנשקפים על פני קרית־הקודש; אני לימינו והוא משוחח, מספר. על ירושלים הוא מספר, על ביתו ועל משפחתו, על אביו ועל אמו – ותמונת חיים שלימה נגולה לפני העין; פרשה גדולה של סבל והתגברות ומלחמה – ונצחון. אביו ר' רחמים־נסים אהב את העבודה, עבודת האדמה ממש, ופרש מן העיר (עוד בשנת תרל"ח) והלך אל סביבות השלוח, מעבר לחומת ירושלים במזרח, ויסד לו שם מעין מה שמתקרא כיום “מֶשֶׁק”. והמשק, כמובן, לא הצליח, והאב נפטר בעודו צעיר לימים, והבן הרך הוטל לפרנס אלמנה צעירה וכמה תינוקות, יתומים ויתומות. והבן נפשו יוצאת לתורה ולחכמה, והוא שׂם לילות כימים ולומד ולומד. עד שמגיעה שעתו והיקר שביקירי ירושלים בימים ההם, ר' יחיאל־מיכל פינס, רואה בו משכיל ותלמיד־חכם צעיר ומבקש קרבתו ופותח לפניו ביתו ומכניסו לתוך משפחתו כחתן לוקח־בתו. ומאז נלווה שמו לכל מפעל בארץ, אם ציבורי ואם חינוכי, והוא עומד עשרות בשנים כשומר־חומות נאמן בירושלים על כל תמורותיה הגדולות, שחלו בה עם תקופת־התחיה הזאת, שהדור האחרון זכה לה. הוא אחד מאותם עסקני־הציבור אניני־הדעת, שרק המעשה, העשייה מיום ליום ומשעה לשעה, מושכים את לבם למלאכת־שמים זו לצרכי החברה והכלל.
אלא שהעסקן הציבורי הטיפוסי (וביחוד כפי שהוא מתבלט כיום לעינינו) הוא, לרוב, פליט־החיים, הבורח מעצמותו, שאינו יכול למצוא בה את סיפוק. מאימת חדרו שלו הוא יוצא אל אולם־האספות. ואילו לא עסקן ציבורי כגון זה הוא ר' יוסף בר“נ מיוחס. עוד קודם שנתכנס לחדרי־חדרים שלו משכוהו החיים – חיי ירושלים, שלא הקימו מתוכם אלא מנהיגים מועטים ראויים לשמם – אל הישיבה והאספה והקהל. ואילו השאיפה האחת, שמילאה מאז את נפשו, היתה: החדר; ד' האמות של ההלכה, של העבודה הספרותית שלו, שאליה שאף הוא מאז ומתמיד. “בוא בחדרך!” – זו היתה משאת־נפשו מאז, ולא ראיתי עוד אדם, שיהא מחבב כל־כך את העבודה הספרותית, את הכתיבה לשמה, כאשר יחבבנה ר' יוסף בר”נ מיוחס. ולא אחת אני עומד מבויש לפניו בראותי אותו, את בן הס"ו, יושב בלילות בחדרו ועובד ועובד, מוחק ומתקן ומעתיק שנית ושלישית, בשעה שאני הצעיר “רוגז וזועף” על מנת חלקי וגורלי הרע להיות גם כן – סופר…
בן לדור מופלא הוא ולגזע מופלא. בן־פורת של גזע רב־פאורות, שלא נס ליחו ונשאר ברעננותו – והוא מאמין ביום זה וביום מחר, בעתים ובתמורות העתים. כי אכן מן הזוכים הוא. ואין מקום ליאוש חלילה, הכל טוב ונאה. בַריות־גופא ונהורא מעליא ודי.
וכך היא גם כתיבתו, וכך הוא סגנונו, ואפילו כתב־ידו. ספרים הרבה כתב בימי חייו בעניני ספרות ובעניני חינוך, ספרי לימוד וספרי אגדה וכרכים שלמים של פולקלור עברי־ספרדי. ועדיין היד נטויה. בכל יום נמשך ההמשך.
אבל בעיקר אין הוא אלא בעל אגדה, שנתמכר לעצֵב את חיי השכנים הערבים מצד אחד ולכנס את הפזוּרות של חיי העדות המזרחיות בארץ מצד שני. ובשניהם ידו רב לו. מזיגה מיוחדת של סגנון אתה מוצא כאן; המשך של כתיבה קדומה, שמהַנה את עצמה בתוכה ומהנה את מחברה – מעין “חנני אלוהים לספר”, ואפילו בשביל עצמו בלבד… הלא זה מקורם של הסיפור, האגדה והמעשה: “ההנאה לרקום את הפאבולה”, כביטויו המפורסם של גיטה.
ולפעמים, כשר' יוסף בר"נ מיוחס יושב וקורא, ובהנאה, את סיפוריו (לעתים יקרא בירושלים ובשאר ערי הארץ לפני קהל ועדה, והשומעים מהנים עצמם אגב גם במבטאו הספרדי הנאה), נדמה לי, שאני רואה לפני אחד מסַפר־מעשיות קדמון, שרקם לו את סיפוריו בבאגדאד, בפרס או בפאס של מרוקו בהנאה, כאשר רקם לו שם גם האמן את שטיחיו, שטיחי הצבעונים, בהנאה זו עצמה של מזיגת־צבעים־על־צבעים וגוונים על גוונים. שכן צריך להנות את העולם במשהו יפה, במשהו שיש בו משום התעלות על חיי יום־יום… ובכן, הבה ונשב ונרקום אגדה לאגדה, משל למשל בדיחה לבדיחה, סיפור לסיפור, ואחר נוסיף ונפזר עליהם מעט תבלין, ואפילו חרוזים, אם יהיה צורך בכך, ויהיה הנאה מהם לעולם ולכותב גם יחד.
ומכל זה יוצא כבר מאליו, שר' יוסף מיוחס אדם חיובי הוא בתכלית. סמי מכאן כל חולניוּת או “דיקאדנטיות”. חלילה: האלוהים עשה את האדם ישר ואת העולם עשה טוב, ובפרח האחד, העומד על השולחן, יש מדמותם של כל הפרחים בעולם, וקטע־השמים שבקצה האופק הוא ככל השמים כולם. ואם יש דאגה בלב איש, נאמר: ישיחנה – ואפילו בסיפור־אגדה אחד. יש, ב"ה, מה לעשות בעולם. יש ויש.
[תרצ"ה]