א. ז. רבינוביץ אינו סופר פרובלימתי. אבל הוא עצמו פרובלימה הוא. הוא מבריח קצוות רחוקים של תקופה. הוא מן הזוכים. עיניו, שהן בודאי כיום, בשנת השבעים לימי חייו, מעורפלות וקצות־ראות – אורן הפנימי גדול ודאי הרבה יותר מאשר בצעירותו ובשנות־העמידה שלו. הוא מאלה אשר עמדו על עברי ה“תוהו ובוהו”, ראו “רוח אלהים מרחפת” – ושמעו לבסוף מתוך תוכי נפשם גם את האמרה הגדולה, החיובית, זו שהיא אמיתית רק אז, כשהיא מצורפה לאחר משברי־נפש אמיתיים: “ויהי אור”!… ולאורו זה, הבהיר, לאור החיובים הגדולים, הוא מהלך לו זה כמה שנים, מאז הֵחֵמה נפשו ביחוד באויר הארץ.

ומכאן ה“מפתח” גם לספרותו המיוחדת בשנים האחרונות. גם ברנר (יבדל הוא, בעל־החג, לחיים טובים), הגיע בשנים האחרונות – ביחוד בעבודת העריכה של “האדמה” – לידי השקפה “ספרותית” מיוחדת, זו שנתן לה ביטוי מצוין באחד מחוברות ה“קונטרס” לפני שיצאה “האדמה”: לא ספרות ספרותית לשם “אמנות” אלא “נתחי־חיים”, כפי שהיה הוא רגיל לומר. ואף א. ז. רבינוביץ נותן “נתחים” כאלה, קטעי־חיים ממש, שהחיוב וה“אני מאמין באמונה שלמה” בולט בהם תמיד.

ואולם דוקא כיום, ביום חגו, אין החפץ לדבר על הסופר ביחוד. האיש – הוא, הזקן הנלבב עצמו, שיודע להכות שרשים בנפש כל הקרב אליו – יקר לנו כשהוא לעצמו, בהתהלכו כך לצדי־דרכים ברחובות־חיינו החדשים. הוא נושא אתו, בחובו, כל הימים, “צלוחית־פליטון” זו, שהוא רוצה בה, ורק בה, “לטהר הרוחות ולבער השדים”: את האהבה – אהבה זו, שהדים לה בנפשו מספרי נביאים עבריים וספרי גויים רוסיים גדולים. רק בשמה הוא דוגל – וריפאות בה לו לכל תקלות־החיים. ומשום כך יש בו, באותו זקן נלבב, איזו טפוסיות עברית, זו המוסריות העמוקה־הדבקה, המבריחה באישיה שבכל הדורות את כל הדורות. טולסטוי, וגם דוסטוייבסקי (הן הוא אוהב לתרגמו) הכו שרשים בנפשו. אבל, דומה, כי הוא נטל מהם רק מאשר לקחו הם מאתנו. רק מאותה פינה. הם געשו ושאגו ב“יסוריהם” (כי “המוסר”, עם “החטא המתוק־הגדול” שבו את לבם, לב־גויים, בשווה), ואולם הוא, – ועוד אחרים משלנו, שנפשם נקלעה בדפי־יצירותיהם, ואפילו ברנר במשמע – לא סבלו יסורים גדולים כאלה (החטא־הסמל והרסקולניקובים אינם קנין־רוחנו, ואף “הצלב” אינו סמל), כי הן סוף־סוף המוסר הזה, במובן ידוע, עצם מעצמנו הוא ולא הַרְכָּבָה אִסִיית אסיאטית־מזרחית על ענף סלאווי זר, רחוק־רחוק. והטפוס הוא משום כך שלם. עברי.

ואף כאן לא בסופר הכתוב מדבר אלא באנוש, באישיות.

אבל ה“מוסריות” – כלום זו עוד תהילה היא כיום לאישיות, וביחוד לסופר? הבאלה יומד הכשרון וכו'?

בודאי לא. יש ראיות מרובות לכך. ואילו אבותינו יחס היה להם רק למוסריים שביוצרים. אותם אהבו וכיבדו. וביחוד אהבו. אנחנו מתכחשים אמנם במתכוון לכך. ואף־על־פי־כן גם לבנו נוטה ביחוד ל“מוסריים”, לטהורים, לזכים – והוא, רא"ז רבינוביץ, אחד מאלה הוא, ומשום כך נכבדהו תמיד, אף נאהבהו.

[תרפ"ו]