…“לפתח חטאת רובץ” – ולפתחם של החיים רובצת האשה: בבואת ההוויה בטהרה ובטומאתה.
והאהבה, חותמת־זיוף בלבד על פתחם של החיים, אשר בדינוּה לנו מלב, מבלי יכולת לכנות את הרחשים בשמם. “אהבה” – מלה; מוצא־של־בטוי. בספרים הקדמונים ביותר של ספר התנ“ך אין שליטה ל”טרמינוס" זה. היתה התאוה; היתה האשה. אבל האהבה, במובנה המאוחר, שביטוי־חיקוי לו ב“שיר השירים”, לא היתה פרובלימה. התנגשות־אחים, כזו אשר ניתן לה ניב בסיפור על יעקב ועשו, היא אולי בעצם עוד עד היום פרובלימה עמוקה הרבה יותר מאשר ה“אהבה” שבין איש לאשה. יסורי־התאווה היו נקובים אז בשמם האמתי. ומשום כך לא היו סיפורי־אהבה בישראל, ולא היו קמים כאלה עד היום, אילו לא היינו קוראים בספריהם של גויים. “אהבה! – קוראה סלמה לאגרלף באחד מספריה – אלה אלפי הניאנסים של רגשות הלבב!” ואהבה – היינו אומרים אנחנו, אילו היינו מקוריים במקצת – זו הפתיחה החוגגת לחיים הגדולים של הקיום האנושי הגדול, של הפרובלימה הנצחית: “הבה לי בנים, ואם אין מתה אנכי”!… יצחק ורבקה, יעקב ורחל, ואפילו הרמן ודורתיאה, אינם גבורי אהבה במובננו של היום. מרחוק רומז הבית ורומז כבר גם הילד…
“אבות ובנים” – בפרובלימה זאת פתחה ספרותנו בעודה בראשיתה, בחיתוליה שלה. פרובלימות־אהבה של גויים סמי מכאן. מנדלי לא ידען, ודומה: פרובלימה זו עדיין מן העקריות בתוכנו עד היום, מן הפנימיות. התנגשות גיבורים וגיבורות – במובן זה, שהספרות הרוסית למשל, מלאה אותה – לא היתה בתוכנו. לא היה בתוכנו ראסקולניקוב ולא היתה בתוכנו גם – אננה קארינינה…
ובידים אין לעשותם, את “הגיבורים”, אם אינם.
*
צא ולמד מהנחה זו: אין רומאן עברי אמיתי. הרומאן המקיף, שכל עצמו אינו אלא התנגשות הגבר באשה לשם התנגשות, לשם שיפור התאוות, שהאנוש נסחף אחריהן בעל־כרחו, אינו מן הצורות הספרותיות, ההולמות אותנו. כשלונו של מאפו היה הרומן הצרפתי, נצחונו: יד עליון ששפרה עליו, והצילתו מכשלונו. העתק העתיק עצמו לאידיליה של “אמנון ותמר”. וזו עמדה בתוך החיים העבריים.
וכך גם בשירה העברית. קרא ודוק ותמצא: אהבת ציון שבשירת הלוי נאמנה וכנה ועמוקה, ואילו שירת האהבה לאשה מלאכותית וריח של חיקוי נודף ממנה. וכך גם עד אחרון המשוררים ברחובנו, ועד הצעיר בכולם. רק הפאתוס של המלה הוא מקורי עברי. ואת זה נטל לו ביאליק בחוש העברי הטבעי שלו. הגילוף, בין בעטו של הסופר ובין בידו של הפסל, זר לנו. את “העריה הגדולה” במובן היווני לא תפסו עינינו מעולם. “וירא אשה רוחצת מעל הגג” – זו לא ראייה היתה. ואפילו היינה, אביר משוררי האהבה, אנוס היה להעלות את החומר־האשה עד כדי שכינה למען כרוע ברך לפניה. וכזאת עשתה היהדות בגלגולה הקבלתי – “השכינה” “יסודא דנוקבא”. האשה־הנצח, במובן העליון, המטיפיסי, השותף במעשה בראשית; הראשית והאחרית – זו שייכת לפולחן הדתי. ואשה אחרת לא ידעה השירה העברית. האחרת היתה התגשמות החטא בעולם – ומשום כך: “אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך”… ומכאן הצעיף העתיק שלנו וה“מלאיה” הערבית (התלבושת השחורה של העירוניות הערביות) עם ה“חארם”, בית־הנשים. לא ניתן לחטא להלוֹך על גפי־מרומי־קרת. ומשום כך לא נכתב עד היום רומאן ערבי.
*
ולאמיתו של דבר: לא נכתב עד היום גם רומאן עברי. ספר שירים עברי חדש נתן ביאליק. שירים נתנו עד היום גם אחרים. ורומאן עברי עוד אינו. ומי יודע אם יהיה. אפוס עברי יהיה, תהיה אידיליה עברית (זו ישנה כבר במקצת), ואולם הרומן העברי לא יכָּתב, משום, שכניכר, רומן ועבריות שני הפכים הם. וספריו של מנדלי כלום רומאנים הם? – הושווה מנדלי לסרוונטס. ודאי, נכון. אלה פרשות־חיים גדולות הם. זוהי אפיקה עברית בלא ה“רומאניות”. ומכאן ראיה: הסופר העברי המקורי (וכזה הרי היה מנדלי בכל נימי נפשו וכוח כשרונו) מתרחק כאילו ב“אינסטינקט הבריא” שלו מן הרומאן. ומשום כך יש לומר, שבאוצר הספרים של הקלאסיקים העברים לא יעמוד אולי הרומאן – הנטע הזר – לעולם. רק בעלי הכשרון מן המדרגה הבינונית, ולמטה מבינונית, כתבו ויכתבו אצלנו גם להבא את הרומאנים. והכשרון העברי האמיתי הוא ידבר שירה עד־עולם.
[תרפ"ד]