קראתי חוברת שמחברה הוא מר מנשה מני, המגוללת את פרשת חיי אחת המשפחות הנכבדות של העדה הספרדית, שממנה הסתעפו כמה ענפים שהכו שרשים עמוקים באדמת המולדת.

התרשמתי מאד מן המסופר בחוברת, וברצוני למסור את תכנה לאחר שצרפתי פרטים אשר שמעתי בעל־פה מפי בני משפחת מני, כדי להציב זכר לעסקן ראשון וחשוב זה בשורות הדמויות המכונסות בספרי:

ראש משפחת מני, ר' אליהו מני זצ“ל, נולד בתקפ”ד (1824) בבגדד, עלה לארץ בעצם ימי עלומיו, עוד לפני כשני יובלות שנים. אז, בימים ההם, היתה העליה מבבל לארץ־ישראל בחזקת סכנה. הטלטולים והנדודים הממושכים היו כרוכים בסכנת נפשות, אך התשוקה הגדולה לעלות לארץ־הקודש השתרשה עמוק בלב רבי אליהו מני, ועל אף סכנת הנפשות שנשקפה אז לכל עוברי דרך המדבר הארוך, החליט בשנת תרט"ז לעזוב את עיר־מולדתו – עיר הבירה של ארם־נהרים (כיום: עיראק) ולעבור ברגל וברכיבה, דרך ערבות חול, יחד עם אשתו ושלשת בניו, במשך כמה חדשים, עד הגיעו למחוז־חפצו.

קשים היו אז החיים בארץ־ישראל. לפני 80 שנה הצטופף הישוב היהודי כולו בערים בלבד, מפני שמושבות וכפרים של יהודים לא היו עדיין, ומקהלות היהודיות הגדולות ביותר היו בירושלים, צפת וטבריה.

כשנתים התגורר ר' אליהו מני בירושלים בסימטאות הצרות והאפלות של העיר העתיקה, ואחר כך העתיק את מושבו לחברון בשנת תרי"ח. וכאן מתחילה פרשת גדולתו ועסקנותו הצבורית בעיר־האבות. מתחילה נתמנה לסגן החכם־באשי, ולאחר ארבע שנים (בשנת תרכ"ב) זכה להתעלות לחכם־באשי בחברון.

בימים ההם היה מצבה של הקהלה היהודית בחברון עלוב מאד, ואיש לא שעה אליה. דלות ועזובה שררו בכל, ועם התמנותו לחכם־באשי התמסר ר' אליהו מני בכל חום־לבו לתקון דרכי העדה, לשיכלול המוסדות הדתיים והצבוריים ולשפור החיים החברתיים. וכל זה נעשה לשם־שמים מתוך הכרה נפשית, כי עת לעשות למען החייאת העיר הקדומה, הקשורה בהרבה זכרונות נעלים ונשגבים של אבותינו הקדמונים.

השפעתו של ר' אליהו מני הלכה וגדלה לא רק בחברון, אלא גם מחוצה לה נשמעו לדבריו של הלוחם על קדושת הארץ ועל קניני האומה הישראלית.

שמו הטוב הלך לפניו, והוא רכש לו הרבה מעריצים ומוקירים את פעולותיו הישוביות. לקול־קריאתו נענו כמה משפחות חשובות מבגדאד, אשר יצאו אז את בבל ועלו אל חברון על־מנת להשתקע בה.

בחייו ובימי כהונתו הצליח להקים בחברון רשת ארוכה של מוסדות: בית־כנסת, בית ישיבה, בית תלמוד־תורה, בית־עקד־ספרים, בית־מרפא, בית מלאכה ועוד.

שנים רבות פעל ר' אליהו מני לשם רכישת המצודה החרבה בקרבת מערת המכפלה, והוא רצה להקים על חורבותיה בירת־תפילה, שיהיה סמוך לקברי האבות שבמערת המכפלה. הוא הטיף בעל־פה ובכתב ומצא אוזן קשבת בחוג כמה נדיבים, שהיו מוכנים להמציא לו את האמצעים הכספיים לשם הגשמת תכניתו. אך השלטונות התנגדו לכך, והוא לא יכול היה להגשימה.

ור' אליהו מני לא הצטמצם בחוג צר של מפעלים דתיים ורוחניים, כי־אם החשיב מאד גם את המצוה של גאולת הארץ. לשם כך פנה (בשנת תרל"ה) בהצעה מעשית למשה מונטיפיורי לרכוש 4000 דונאם בכפר צאנן הסמוך לחברון. וכשלא הצליח בשטח זה, לא רפו ידיו ולא נתאכזב אלא המשיך את תעמולתו בחוג מכריו, שרכשו אחר כך חלקות קטנות הרשומות עד היום על שם הכולל הספרדי בחברון.

גדולה היתה אהבתו לעם ולארץ. ויותר מכל התקשר לחברון ועדתה. משאת־נפשו היתה תמיד: להרים את המצב הרוחני של בני עדתו ולבסס את המצב הכלכלי של הישוב העברי בחברון, על־ידי הגדלת נכסי הצבור וכן הרחבת הרכוש הקרקעי היהודי.

ר' אליהו מני היה קשור בכל נימי נפשו לעבודה הצבורית והחברתית, ועם מותו בי“ז תמוז תרנ”ט ציוה את ירושתו הנעלה למשפחתו, שגידלה בהמשך הזמן אנשי רוח, אנשי כלכלה, שופטים, עורכי־דין, ואנשי הישוב מגונים שונים.

משפחת מני היא כיום אחת המשפחות הגדולות והמסועפות בארץ, וגם מר מנשה מני, מחבר החוברת שממנה התרשמתי הוא בן המשפחה הזאת, ומחברתו היא תרומה לתולדות הישוב והחלוציות בארץ.