משהו סמלי־נצחי יש באותו סיפור תלמודי מופלא על אלישע בן אבוּיה (אחר) ור' מאיר. הוא, אחר, רוכב על סוסו הלאה, הוא רשאי, ואילו לר' מאיר תלמידו הוא מצווה לשוב. “שכבר שיערתי בעקבי הסוס: עד כאן תחום שבת…”
כן, יש תחום, יש קו מסוים, המפריד לפעמים בין שני אנשים, כל כמה שיהיו קרובים ונוחים זה לזה. יש גבול, שממנו והלאה תהום ביניהם. עד כאן!
“שיערתי בעקבי הסוס”…