לא יכולתי להבין, כיצד, כיצד עצרו האנשים כוח במחנות המות הללו, באושוויץ וכו', לשאת את הדכאון הנפשי הנורא, את זו הציפּיה התמידית לקץ המר, כיצד לא התמוטטו בנפשם עוד בטרם – – מה הצילם מהדפּרסיה האיומה?
עד שהבינותי: הרעב!
הם היו רעבים תמיד, תמיד, וכל מעיניהם נתרכזו בנקודה זו בלבד, ברעב. הם התהלכו והביטו תמיד כלפי מטה, אל הקרקע, בחפשם משהו לאכול, לבלוע. כתרנגולת זו שמחפשת גרעין.
הרעב הצילם.