כל כמה שדמיוננו המעונה מוכן ומזומן לקראת כל מיני זוועות מסמרות־שׂער, בגשתנוּ אל ספר חדש מסוג זה, הרי הספר שלפנינו (ק. צטניק, “סלמנדרה”, הוצאת “דביר”) מפתיע בכל זאת. כי יש כאן יותר מכל המשוער. הספר מכריע את חבריו לא רק בראיה הפנימית וב“גובה של חזון” שבו, אלא גם בעוּבדות הערומות, בעובדות כאשר הן. יש כאן מציאוּת כזאת, שכל דמיון וכל חזון הם בפניה כקליפת השום! (כגון המסופר בעמוד 162).

המחבר כופה עליך את כל אוירת המות ההיא כגיגית, ביד חזקה, כך שאחרי הקריאה הנך חש את עצמך כאילו גם אתה היית שם, היית שם ממש, ואינך עכשיו אלא אחד הניצולים בדרך נס.

הנה כי כן מצטברת והולכת ספרות־השוֹאה שלנו – זה חלקנו מכל אסונותינו! אחרי כל הצרות והרעות וההשמדות מתעשרת ספרותנו ב“ספרי הדמעות”. והאחרונים משכחים את הראשונים.

הנקודה המדכאת ביותר בכל אימי הדמים הללו – הרי זה המובן־מאליו, בו ביצעו המרצחים את מעשיהם. כאילו דבר גדול עשו, דבר חשוב והכרחי בשביל כל באי עולם, לרבות גם הקרבנות עצמם. כעין צו הטבע ולמעלה מן הטבע. וכאן קוטב הסמרמורת.

הנה לאן הוליכה אי־טבעיוּת היותנו “בגויים ההם”. רק עכשיו הבינונו להם וירדנו לסוף כוונתם. קודם הלא סבורים היינו שכל אשר הם מטיחים כלפינו, אינו אלא מן השפה ולחוּץ, בחינת “לסבר את האוזן”. בסתר לבנו לא האמנו ברצינות הדברים, ולא עוד אלא שלפעמים נדמה היה לנו אפילו כי מאחורי השנאה הזאת מסתתרת דוקא מעין אהבה… כזה היה טיב תגובתנו על האנטישמיות, בתוך תוכה התנועענו ונשמנו כל הימים – וניחא היה לנו בכך. עד שפתאום הסירו את המסוה מעל פרצופיהם – והבינונוּּּּ.

אבל האם הבינונוּ באמת?

זאת היא השאלה.