רפרוף על טיב שירתו למלאת לה כ"ה שנה
ככל משורר מקורי, מתחיל ש. שלום מבראשית. כלומר, אין שירתו המשך, ולוּ גם דרך העמקה, לשירת אחרים, קודמים לו, אלא פרי תפיסה חדשה בתכלית, שלוֹ. אך יצא לאויר העולם והוא נפעם מהאחדות השרשית שבהויה:
אי הכיעוּר ואי הפּאר?
ועל כן, כשהוא נוגע לפעמים בדברים שבצנעה, מזדככים אלה תחת קולמוסו ואינם מעוררים בלב הקורא סלידה כלשהי. אם “מגע עריונה גואל” – מדוע לא לשבץ זאת בשיר? ועוד ועוד כיוצא בזה.
הרבה משום שינוי־ערכין ושידוד־המערכות יש בשירתו. זהו מה שקורין אישיוּת, וזו מתבטאת גם בשפתו, שפה טהורה ורבת־כובד, בחינת
“וכקרדום כבד יפול דברי”.
שימני ענן בכפך, כי אנוחה,
אַכזר כמותך ונשגב וקדוש.
ובהיותו כואב, שאגה לו כלביא פצוע:
הלילה כבר מזעיק בי את אוחיו,
ילל רוּחות ונהק החיה – –
תחושתו־הגותו עמוקה, בטוחה באמיתותה וכוח־סוּגסטיה לאימפּרטיבים שלו, עד כי ניתן לשער, שמישהו מקוראי מתאושש ברגעי חייו האחרונים, בזכרו את צו המשורר:
צהל לקראת חיים
וצהל לקראת המות.
ובזכות גדולה זו בלבד הלא קנה את עולמו.