חמש המגילות – ספרות מודרנית מהמין המשובח הן.
ממגילת אסתר מדמדם בנפשנו הסירוב הקפריזי של וַשתי: “ותמאן”… הרי זה המיאון הנצחי של היופי היהיר – הבו גודל לו!
וברוּת – דבריה הנישאים ברוח שדות מואב דרך כל מרחקי הימים: “אל אשר תלכי אלך… באשר תמוּתי אמוּת”…
וכלום יש צורך להדגיש את ביטויי האהבה הדקים מן הדקים וה“מודרניים” כל כך אשר בשיר השירים? “פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר… מי יתנך כאח לי… אמצאך בחוץ, אשקך, גם לא יבוּזוּ לי”…
אשר לאיכה, הרי מספיק: “בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה…” די והותר!
ושיא השיאים בקוהלת, לדעתי, הוא: ויזכור את ימי החושך, כי הרבה יהיו"… ימי החושך הרבים־הרבים, בהם נשכב בקברנו. את יגון המות לא תינה איש כמשורר־ההוגה הקדמון בפסוק קצר זה!