בקראי באחת מחוברות “מבפנים” את המסה הנאה והלבבית של כסֶניה על צ’רנישבסקי (1828–1889), אדם בעל נשמה גדולה ואחד ממכונני הצעדים הראשונים של המהפכה הרוסית (ידועה ההשפעה העצומה של הרוֹמן שלו “מה לעשות?” בשעתו), נזכרתי בהליכת דוסטוייבסקי אליו, עליה זה מספר ב“יומן הסופר”.

בוקר אחד מצא דוסטוייבסקי פּרוֹקלמציה תלויה בכף המנעול של דלת מעונו. “אל הדור הצעיר”. יוצר “החטא וענשו” נבעת. הנה, הנה מתחיל הדבר, אשר יגוֹר כל כך ושתוצאותיו מי ישוּרן?!

כידוע, היה הוא עצמו בנעוריו מעורב בחוג מהפכני וגם נדון למות וכבר עמד לפני הגרדום, ורק ברגע האחרון קיבל חנינה ונשלח לסיבּיר, לקטוֹרגה, אבל במרוצת הימים, בעקב נסיבות מסוימות, נהפך עליו לבו. בנאומו הידוע על פּוּשקין הוא מדגיש את הרעיון, שאין ליהנות מבנין־אושר, אם ביסודו טמון אפילו הרוג אחד בלבד, ובמאמרי פולמוס כלפי “המערביים” הוא מדבר רתת על “התזת הראשים” של המהפכה הצרפתית. והנה פּרוקלמציה מרדנית על עצם דלתו! הרי שהדבר מתחיל גם כאן, גם כאן!..

"… לפנות ערב נמלכתי פתאום והלכתי אל צ’רנישבסקי. קודם לא ביקרתי אצלו וגם הוא לא ביקר אצלי.

אני זוכר, שזה היה בחמש אחרי הצהרים. מצאתי את צ’רנישבסקי בביתו יחידי, והוא פתח לי בעצמו. קיבלני בסבר פנים והביאני לחדרו.

– ניקוֹלאי גברילוביץ, מה זה? – והוצאתי את הפּרוקלמציה.

הוא נטל את זו, כאילו לא ידע עליה כלל, וקרא אותה. היו בה שורות עשׂר.

– נו, ובכן? – שאל בחיוּך קל.

– – אבל בכל אופן צריך לעצור אותם, ויהי מה. מלה שלך רבת־משקל היא בעיניהם ובדעתך יתחשבו".

ברוח זו נמשכה השיחה עוד כמה רגעים, עד שמישהו צילצל בדלת ודוסטוייבסקי הלך.

פגישה מענינת היתה זו. התנגשות שתי השקפות־עולם בראשיתן. לדוסטוייבסקי נדמה היה אז, שהא יצליח לעצור את התנועה בעצם נביטתה, אם אך ילך אל צ’רנישבסקי ויוכיחהו וידבר על לבו.

כמאה שנה חלפו מאז. רוצה הייתי לראות את שניהם קמים מקבריהם ורואים את רוּסיה החדשה. מה היו אומרים זה לזה עכשיו?!