ב“הערות וביאורים” לתרגוּם־המלט שלו (אגב, שפת התרגום אינה מלבבת ביותר) מעיר ש. צ. דוידוביץ: “להיות או לא להיות – אין כל רמז במלים אלה, שהמלט אומר לאבד את עצמו לדעת וכו'. השאלה היא רק אם יעשה דבר־מה לנקום נקמת אביו אם לא”.
המתרגם אומר זאת בלב קל, ואינו חולה ואינו מרגיש, כנראה, שבזה הוא נוטל את חצי שקספיר. קריאה המלטית זו, שכל השחקנים הגדולים בכל אומה ולשון התחרו ומתחרים חד את אחד, כיצד לאמרה, כיצד להטעימה, שוב אינה אותה האמירה הפילוסופית הגבוהה, הנצחית, שאלת הויה וחדלון, האמירה־המעוף, שהמין האנושי בלבטיו מצא בה כפעם בפעם את הניסוּח ההולם, אלא הכוונה כאן פשוטה בתכלית הפשטוּת: להיות מעשה הנקמה או לא? איזו אכזבה!
הנה כי כן (אם אמת נכון הדבר) אנו מתעשרים ומתרוממים ברוּחנוּ במשך דורות בכוח פסוּק קלסי מפורסם – אך ורק מפני שטעינו בפירושו.