כל ימיהם היה לבם גס במציאות כמוֹת שהיא, והם לשוּ אותה אילך ואילך, הפכו והפכו בה, שינו ושיפרוּ, בדוּ והרכיבוּ והפריזו, וכך הציפו את העולם בסיפורים ורומנים אין קץ. ורק כנטות יומם, לאחר שכוח דמיונם תש, הם נמלכים וכותבים את “זכרונותיהם” (כגון המספּרים הרוסים טלשוב, יאסינסקי וכו'), כלומר, אותה מציאות עצמה, שלשעבר זילזלו בה כל כך, מתארים אותה, כפי שהיתה באמת, לא כחל ולא שרק. וראה זה פלא: בעוד שהרומנים והסיפוּרים שלהם כבר עברו ובטלו ואין איש שועה אליהם ושאפילו בשעתם, עם הופעתם, לא עשו כל רושם, הרי ב“זכרונותיהם” יש ענין רב, יש. דוקא. ולא עוד אלא שגם הם עצמם, כנראה, לא נתקררה דעתם עד שכתבו את אלה. ניצחה המציאות בעירטוּלה את כל להטי “היצירה”!