מי היודע ומרגיש ששעתו קרובה אף הוא, מלווה את המת אל בית־עולמו אחרת. בשדה־הקברות, בשעת ההספדים, הוא פונה כה וכה ומתבונן בכל מצבה, בכל אבן, בכל שיח, התבוננות מיוחדת. הוא מזדרז לראות עכשיו כאן כהלכה את כל הדברים מסביב ולהטביעם בזכרונו ויהי מה, את כל הדברים הללו, אשר אז לא יוכל לראותם.
ופניו קורנים בזוהר חגיגי – כפני “מחוּתן”.