החדש בספרות (ולא רק בספרות) מתחיל באי־יכולת לגבי הישן. לא שהאמן בוחל לכתוב כקודמים לו, אלא שהוא חש שלא יוכל לכתוב כך, אפילו לכשירצה. מופּסן אולי רצה לכתוב כסטנדל או כבּלזק, אבל לא יכול, וטוב שלא יכול. אי־יכולת זו נתנה לנו אותו, את מופּסן.
“… זה היה למעלה מכוחותי – מתודה שאגאל באבטוביוגרפיה שלו – משמע שאיני מסוגל לקנות תורה. לשיטות האסכולה המקובלות אין כל שליטה עלי. איני תוֹפס אלא בכוחה של שמיעה פנימית. אתם יורדים לסוף דעתי?..”
כן, אנו יורדים לסוף דעתך. אין אנו יכולים לכתוב כראשונים, וטוב שאין אנו יכולים. באי־יכולת זו צפוּן סוד ההתפתחות וההתקדמות. אי־יכולת של מעלה היא – הבו גודל לה! נס הוא, שאין אנו יכולים לכתוב כדאנטי, כסרונטס, ואפילו כשקספיר.
נס מן השמים!