בגן החיות מרובים עכשיו הפועלים, העוסקים במלאכת בניה ותיקון, על המבקרים; אלה האחרונים בטלים בראשונים, ומתוך כך, מפני שרוב האנשים שקועים בעבודתם ואינם מסתכלים בחיות ואינם שמים להן לב כלל, נראות אלה כבהמות־בית שקטות ונוחות. האריות והדובים בסוּגריהם מתפרקדים על מערומי־האבן, ללא כר וכסת (צער בעלי־חיים!), כבחורי ישיבה על ספסלי בית־המדרש לפנים בישראל.
בירכתי הביבר עוסקים הפועלים בחפירה, חושפים את בטן האדמה, ובנות־היענה ארוכות־הצואר עטות על התולעים ובולעות אותן לתיאבון – כתרנגולות בשעת חרישה.
כל החיות והעופות כאן נעשו פתאום קרובים כל כך, שכיחים, יומיומיים, בחינת “לא ירעו ולא ישחיתו – ואריה כבקר יאכל תבן”.
אכן, ימות המשיח!