זאָג נישט קיינמאַל, אַז דו גייסט דעם לעצטן וועג,
הימלען בלייענע פארשטעלן בלויע טעג.
קומען וועט נאָך אונזער אויסגעבענקטע שעה,
ס’וועט אַ קלאפּ טאָן אונזער טראָט: מיר זיינען דאָ!
וכו' וכו'.
שירו זה של הירשקה גליק, אחד משירי השוֹאה “שנעשה הימנון לתנועת המרי בגיטו וילנה” (לפי ספרו של ד"ר מ. דבורז’צקי), משרה עלינו את תמצית האוירה ההיא, כאילו אנו בעצמנו היינו שם.
לכאורה הוא מעודד, נותן תקוה, אבל היגון הגדול נושב מבין השורות הללו עד לבלי נשוא. השואה כולה, כביכול, מקופלת בו, בשיר קטן זה, בן חמשת הבתים.
ס’וועט אַ קלאפּ טאָן אונזער טראַט: מיר זיינען דאָ!
אבל הוא עצמו, הירשקה גליק, לא זכה להיות בין השרידים הניצולים.
לבי, לבי לך, משורר נענה, אשר בנפשך הבאת שירתך, ובין צעדי השארית לא יישמע “צעדך” אתה!