לוגו
יוסף חיים ברנר
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

את הטרגדיה הישראלית, שרק עכשיו נתערטלה בכל בלהותיה על פני כדור־הארץ כולו, הלא נשא הוא בלבו עוד מקדמת נעוריו, נשא לבדו (עכשיו כבר הרגשנו בה כולנו!); כי אצלו היתה זו טרגדיה פרטית, אישית, שלו. ואם גם עדינו נגעה זו לפעמים וביקשנו לה פתרון, הרי לא היה זה כביכול, אלא בשבילו, בשביל ברנר… כדי שיוּקל קצת לו, כדי שהוא יֵרפא. וכך התרפק דמיוננו ברחשי־תודה על אותה האדמה שבחיקה, ניכר, מצא את תיקונו סוף סוף, אחרי כל הטלטולים והגלגולים ב“שכול וכשלון”, הוא שבאויר לא יכול לחיות, הוא, רגב־האדמה השחור ורב־התנובה. קורת־רוחו הנאתנו מרחוק. גם נעימה היתה המחשבה, שהוא בין מניחי האבנים הראשונות, ושהכל, אולי, יבָנה שם על יסוד ברנרי… והנה לפתע־פּתאם, באמצע כל אלה –


לא כמוֹת כל האדם, כי אם נרצח. נרצח בהתעללות, בידי פראים משוּסים, שגם דורם העשירי לא ידע את מי הרגו. וכאן הוא עיקר הכאב. “יתום־היתומים” קרא לעצמו באחת מתפילותיו – ודוקא ככה נגזר עליו להיפּטר מן העולם; דוקא מתוך רגעים אחרונים שכאלה!.. כאב, ששוב אי אפשר לגלותוֹ לו; כאב־רחמים, שאם להתעמק בו, הריהו מתחדד עד לשגעון. אך לבכות, לבכות ולבכות. רחמים אליו, קודם כל, ורק אליו!

השאָר ־ בשוּרה השניה. השאר נוגע אך לנו, החיים עדנה. כי גם לנו לא טוב, לא טוב עכשיו, באין ברנר אתנו. בעוד הוא חי – היתה רוח אחרת. טעם אחר היה לחיינו, לספרותנו. אז לא היה מקום לשום “משבר”, לשום פקפוקים מיסודו של יל"ג – הספרות העברית היתה נפש חיה! באיזה חשק ישבנו אל שולחן־הכתיבה לאחר שנתקבלה גלויה מברנר, שבה הוא מבקש “דבר”. איזה כוח מעורר היה בגלויה זו! עופרת־העצלות התנדפה כהרף־עין. וכמה מאושרים היינו אחר־כך, כשהדבר מצא חן בעיניו. מה שיאמרו אחרים שוב לא היה איכפת, כי האמת היא אחת, וזו הלא היתה אצלו ורק אצלו.

בשעת־כתיבה כאילו עמד הוא על גבנו תמיד וקרא את הכתוב מאחורי שכמנו… ובכלל? האם לא צלו הטוב היה זה, שליוה אותנו גם ברחובות ובגנים?.. עתים, כשהמות בעצמו הציץ אל העינים, נעים היה להרהר בחשאי: ברנר, ודאי, יכתוב מלים אחדות… והנה – –