חושבני, שאלה שידעו אך את נומברג האחרון, לא ידעו אותו. נומברג האמיתי היה נומברג הראשון, אותו הסופר העברי המתחיל בשנות תר“ס–תרס”ב, נומברג המשוקע בו בעצמו, נומברג של “הוא והיא והרעיון הנפלא…”
הרעיון הנפלא. צירוף עליון של שירה נאצלה והשגה שכלית עמוקה היה בו. עודני רואה את מצחו כבד־המחשבה מהימים ההם, המצח עם “קמטי־הפילוסופיה” האחדים, שאותם הזכיר באחד מפיליטוני “הצופה” הנהדרים שלו.
לנו, בני רוּסיה הלבנה הנודדים, היה הוא, “הפולני”, לאח גדול במטרופולין הפולנית. הוא ידע לאמץ את רוחנו לאחר שיצאנו עמו מלפני י. ל. פרץ מאוכזבים ומדוכאים קצת. כי היו דברים שהוא הבין יותר מרבו. דעתו בנוגע לדבר כתוב בידי אחד מחבריו הצעירים היתה קריטריון. צריך היה אך להביט בפניו בשעה שקרא את כתב־היד. אם הופיע אותו פלבול־העינים המיוחד לו – סימן חותך היה זה, שהדבר דבר, דבר אמיתי.
השתפכות־הנפש, סנטימנטליוּת היו זרות למהותו בחיים כבספרות. היה בו מה מ“איש־השלג” שלו לאור הירח. כי על כן, אם חל אז לפעמים איזה מומנט אינטימי, הרי זה לא ניתן להשתכח. פעם השאירנו לבדי במחלבה הקבועה שלנו ובעצמו הלך “לבקש כסף”. נתון בין תקוה ויאוש, ציפיתי לו בקוצר־רוח, והנה הוא בא! את תוצאות חיפושיו הודיעני על ידי זה שהשיק אל לחיי את רוּבל הכסף הקר.
ועוד דבר עולה על זכרוני תמיד מדי הרהרי בו. בשעת טיול ברחובות ורשה בערב אחד העירני על שני טורי האִשים של פנסי הרחוב, שבמרחק הם הולכים ומתקרבים כביכול זה לזה ושואפים להתלכד יחד. איני זוכר עתה על מה ביחוד ביקש שאתן את דעתי, ומה בעצם חידש אז בזה, אבל לי נדמה שקודם לכן לא ראיתי תופעה זו כלל, ובנומברג קשורים אצלי עד היום שני טורי אורות־הפנסים משני צדי הרחוב, ההולכים ומתקרבים זה לזה במרחק.
נקודת־הכאב המרכזית שלו היתה איזה אי־רצון מעצמו, מבחינה פיסית קודם כל, ולא בצדק, לדעתי. מכאן חתירתו כל ימיו להיות לא הוא, ולוּ גם באמצעותם של האַטריבוּטים החיצונים, כגון: דו־אופניים, מחול וכו'.
כן, איזה אי־רצון מעצמו הציק לו ופחד גדול להתיחד עם עצמו. “הובילני אל איזה מקום ששם מוסיקה מנסרת!” – ביקשני כשנפגשנו בשניה, אחרי כמה שנים, בלבוב. וכשהבאתיו לבית־קפה עם “מוסיקה מנסרת” – חיתה רוחו.
כל אותה היוֹרה הציבורית, שלתוכה התנפל ראשו ורובו, כל עבודתו העתונאית, שהמשורר הגדול (“בין־הרים” בלבד נותן לו את הזכות הגמורה לכינוי זה) שבו אָצל לה מהודו, עסקנותו וכו' – כל אלה לא היו אצלו בעיקר אלא בחינת אותה “המוסיקה המנסרת”. בדרכים אלה ברח מנפשו, מההתיחדות עם נפשו (במידת־מה יש למצוא כאן גם את סיבת התרחקותו מעברית). בפומביות, ברעש הכלל האמין לדכא ולטשטש – בלי ספק, אגב, יש לחשוד בכך גם כמה עסקנים ודַברים אחרים – את גורלו הפרטי ותהומותיו.
שעה קלה לפני מותו במלון באוֹטווֹצק, סיפרו העתונים, ישב לכתוב מאמר על… הבחירות לסיים. כן, הבחירות לסיים הן הן שהקלו לו את המעבר לשם – אל אותה הנקודה, בה שני טורי האורות נושקים יחד.