א
גם כאדם וגם כמשורר לא גרס את המות, בוַתרו על כל ה“רומנטיקה” שלו. לא הוא ולא שכרו! במין שאט־נפש התיחס אליו כל הימים ולא שעה אליו כלל גם בשמעו את קול צעדיו. בחטיפה, בסלידה, אני בטוח בזה, כתב את הצוואה הקצרה, כמי שכפאו שד, גנזה במקום שגנזה, ותיכף־ומיד עבר אל כתיבת “כוכבי שמים רחוקים” – הרחק מתחתיות.
כן, עד הרגע האחרון נשאר נאמן לעצמו, לא עשה כווני חן למלכות האופל, שארבה לו. לא כשבויי מלחמה הללו, שמתרפסים לפני האויב, מחניפים לו ואפילו נכשלים בבגידה, אלא כשבוי גא וזקוף, שאינו נופל ברוחו והמתיחס אל שוֹבהו בזלזול עקשני, בשנאה גלויה.
השבוי הגא.
ב
שנתים למותו
עוד מהדהדת באזני צויחת הנערה התורנית בחדר־האוכל ב“מצפה־הים”, תוך כדי עריכת השולחנות לסעודת הצהרים בחול־המועד סוכות לפני שנתיים – עם הודעת הרדיוֹ על מותו. “בצער רב אנו מודיעים”… צוחה הנערה ולא יספה והכל שב שם לאיתנו. אבל גם לצויחה קצרה כזו לא כל משורר זוכה.
“לוֹ לצעיר מעל קברי פרחים ילקטו לזר”.. רק תמוֹל, נדמה, קראנו זאת בפעם הראשונה. מתוך שפע עלומים וגבורת עלומים שר אז “על קברו”, בעוד לא האמין במותו אפילו. והנה אנו שוהים ליד קברו ממש! והפרחים הרעננים הרבים היכן?.. אף על פי כן כמה חוֹסן ואון אוצל המשורר על סביבותיו גם כאן. גם כאן!
בשנתו האחרונה השתמט מפגישות. נדמה היה לו שמחלתו כיערתהו, והוא לא ידע שדוקא היא שהשלימה אותו, בהוסיפה לו, על כל מתנות יה הקודמות, גם את הוד הסבל. אמנם הוא עצמו לא גרס את זה, התכחש לו, אבל בלעדיו, בלי סבל אחריתו, לא היה מציץ לאזורים שהיו זרים לו קודם, ואולי גם לא היה שר את שירתו האחרונה. את שירת הכוכבים, שהפּרידה מהם ודאי קשתה עליו יותר מכל.
והנה זה שנתיים שאינו רואה אותם עוד. אבל הם, הכוכבים, שומרים דמות דיוקנו, מביטים אל מצבתו באהבה וזוכרים בגאוה את כל אשר אמר להם לפני לכתו.