כמו מן המארב ניחתה בנו המהלוּמה: שלום שטרייט איננו!
אבדה לנו לעד זו הלבביוּת המחיה, אשר שפעה תמיד מכל מהוּתו. כי על כן כה טוב היה להיפגש עמו בשעה קשה, אפילו בשעת דכאון “פוליטי”… ניחוּמים ועידוד השרה האיש על סביבותיו באור פניו בלבד, ניחוּמים ועידוּד.
בשני הכרכים של ספר מסותיו “פני הספרוּת”, בהם הוא עושה טיול ארוך, מרמח"ל ועד אשר ברש, כמה אהבה לספרותנו ולסופרינו, אהבה, אשר מי יודע אם ראויים אנו לה.
ובכל אלה עוד לא אמר די. פה ושם הבטיח לשוב אל פלוני ואל אלמוני. היו לו עוד הרבה תכניות לעתיד. “אם ירצה השם”… “אם יזכנו השם”…
כל אכזריותו של המות מתבטאת על פי רוב בעובדה, שבחשק מיוחד הוא חוטף מאתנו את הידיד המושרש בנפשנו ביותר, בדעתו את כל גודל הכאב, שיגרום בכך לאוהביו הרבים.